מידי פעם מגיחים אליי לחדר
חלקים של הבנות חדשות
ואני יושבת שם, מובסת בחושך
מתרוקנת מכל התקוות.
וכמו חקלאי ששומר על אדמתו
אני משקיפה על ההוא מרחוק
ולא מצליחה להתנתק מהצורך
לדעת מה איתו ולדאוג.
ואפשר לחשוב שלא ידעתי
שהחיים מתקדמים גם אחריו
אבל ההמון פה ממשיך ללכת וללכת
ואני כך נרמסת תחתיו.
כאילו כל פעם מופתעת
נדהמת מצעדים חדשים
ונותרת מאחור עם בדידות מייסרת
וחללים שרק גדלים.
והמחשבות עולות ויורדות בי
כמו גלים שבחושך כועסים
חלקן מאיימות להטביע הכל
חלקן שמחות על ההתקדמות בחיים.
אז מול הרוח שם יושבת
נושמת רוחות מלחמה
וכלום לא נירגע בי מאז השבר
אטומה מלקבל נחמה.
עיניי שהיו פעם טובעות בעיניו
כעת מוצפות ומלוחות
מפחיד לחשוב שאפשר להתחדש כך
שככה הוא הפליג עם הרוחות.
אז מידי פעם על הפוף בחדר
אני מתרוקנת מכל הכוחות
אין אף מציל על החוף הנפרד
אז אני טובעת לי בגעגוע ודמעות.
