ב"ה הולך ממש טוב.

אני חושבת שא' כל זה מה שאת משדרת לילד.

אני מבינה מאד את הלחץ שלך, רוצים כבר להיות אחרי וצריך המון סבלנות.

עם זה את צריכה לבדוק קודם כל באמת שהילד בשל לכך, ואם החלטת שכן את צריכה לתת בו את מלא האמון, להחליט בתוכך שהוא יכול ומסוגל וממילא לשדר לו זאת- ברגע שמורידים את הטיטול אז לגמרי, עד הסוף.ובלי לחץ!

מסבירים לו יפה שהוא כבר גדול ועושה בשרותים, כמו ילד גדול, וכל פעם שהוא עושה- יקבל עדש או פרס אחר קטן, זה מתגמל ומעודד אותו.

כמובן שכדאי לקנות ישבנון לאסלה (בחנות למוצרי תינוקות בדר"כ) שמקל מאד על ההתרגלות של הילד וגם יותר ידידותי ובטחוני ופחות מפחיד ומאיים.

ועוד משו- ברגע שהחלטת שהוא בשל ומבחינתך הוא גמול אז גם כשקורה והוא מפספס לא להתרגש מזה, לא צריך לדבר יותר מידי ולא לשדר לו לחץ ועצבים. פשוט לנקות בשקט, לומר לא נורא ולא קרה כלום ופעם הבאה תעשה תגיד לאמא כשאתה צריך ואמא תיקח אותך לשרותים ותקבל עדש!

בהצלחה!!

א. לחץ מצידך לא יעזור. פשוט תנסי לשחרר לגמרי. גם אם יגיע לגן עם טיטול לא יקרה כלום. יש הרבה ילדים עם טיטול בתחילת גן 3. מאז שגן 3 נכנס לחינוך חובה הסייעות מחויבות לטפל גם בטיטול, מה לעשות.

ב. קחי בחשבון שגמילה זה לא "זבנג וגמרנו". יש ילדים שכן, ויש ילדים שגם יקח להם כמה חודשים עד שבאמת ילכו לשרותים כל פעם שצריכים. אז תאזרי בסבלנות...

ג. מה יקרה אם יסתובב בבית בלי טיטול ובלי תחתונים? שיסתובב יום יומיים ככה- מדי פעם תשאלי אותו "יש לך פיפי?" ותזכירי לו שאם יש לו אז שילך לשרותים ואם יעשה בשרותים- יקבל פרס. אבל אם מפספס- אל תתעצבני...תגידי משהנו בסגנון "הפיפי יצא פה במקום בשרותים. חבל..בפעם הבאה תעשה בשרותים ואז תקבל פרס".

העיקר- אל תשדרי לו שהוא לא בסדר, ואל תשדרי לחץ מהענין. רק תעודדי ותאדירי את ההצלחות (אתה שומע אבא? היום X עשה שלוש פעמים פיפי בשרותים!! כל הכבוד!!). 

אגב- זה שהוא עושה ומיד מוריד זה טוב. זה שלב אחד לפני גמילה. זה שלב שבו הוא מרגיש שעושה וזה מפריע לו. השלב הבא זה להרגיש לפני שעושה.

אז בהצלחה!! ובנחת...

ככה הוא לא מתבלבל, תקני לו כמה תחתונים עם ציורים שיתלהב ותכיני את עצמך לפספוסים לרוב.. 

תקחי אותו בעצמך לשירותים כל כמה זמן, תני לו לשבת וכדאי כמה שפחות לשאול אותו "יש לך פיפי?" כי התשובה כמעט תמיד תהיה לא. פשוט לומר לו "בוא הולכים לעשות פיפי" אם את נתקלת בסירוב, תעשי מזה משחק.. אני אגיע קודם, אני אוריד את המים.. ואז אולי הוא ירצה בעצמו.. גם כמו שכתבו פה ספר בשירותים זה מועיל.

חשוב מאוד להצטייד בהמון המון בגדים ספייר.. זה מוריד מהלחץ של הכביסה.

בהצלחה! ולנשום עמוק- זה עובר מתישהו

אני קצת נחרצת בנושא הזה אז סליחה מראש..

תנסו לשכוח את מה שלימדו אתכם עד היום אנשים עם אינטרסים כלכליים (פסיכולוגים, חברות הטיטולים וכדומה)

אני אמא לחמישה (גמולים, הקטנה בת שנה ועשרה חודשים, שנגמלה לפני חודשים) ומעורבת בגמילות של ילדים גדולים עם לקויות קשות (ברמה של תינוקות ממש).

לגמילה אין שום קשר לבשלות!! 

אני אחזור על זה: לגמילה אין שום קשר לבשלות!!

גמילה זהו תהליך מוטורי-התנהגותי שבו הילד לומר לעשות את צרכיו במקום אחר ממה שהוא הורגל עד עתה.

זה כל הסיפור. השרירים של הסוגרים הם פשוטים מאוד בצורת מעגל והם נפתחים ונסגרים לפי שליטה נרכשת של הילד.

בע"ח לומדים לשלוט בסוגרים לאחר מספר ימים (תלוי בסוג).. עכשיו תשכנעו אותי שילדינו פחות חכמים מהם..

כשנכנסים לגמילות בגיל מבוגר (מעל שנתיים וקצת) לפעמים ילדים מתחילים להסתבך עם זה.. סיבוכים שלא קיימים בגמילות מוקדמות יותר (שנה וחצי)..

לפעמים ילדים מסתבכים עם גמילה בלי קשר לגיל שלהם ולא צריך להכליל מהם על השאר (אודיה). סביר להניח שהחמוד היה מסתבך איתה באותה מידה בגיל שלוש ואז זה ממש לא נעים למשוך גמילה בגילאים אלו.. דווקא עם המסתבכים כדאי להתחיל כמה שיותר מוקדם..

לפותחת השרשור, תורידי לחץ.. ככל שלך לא יהיה אכפת מהגמילה והוא יבין שזה לא נושא ביניכם הוא יצליח ללמוד את המיומנות. ברגע שזה נהפך לנושא שחשוב לך אנו מתחילים לערב פסיכולוגיה ומתחים בין הורים לילדים. תתייחסי לזה כאילו את מלמדת אותו לגזור במספריים/לרכב על אופניים.. אנחנו לא באמת כועסות כשזה לוקח להם קצת זמן.. עם לחץ או בלי זה ייקח את הזמן שלו.. אז למה לערב רגשות שליליים..

אשתף בסיפור אישי, כשבני היה בן שנה וחצי הוא הוריד את החיתול מעצמו מטעמי נוחות ואני קפצתי על המציאה.. הגמילה לקחה זמן ונכנסו לחורף.. היה שבוע גשום מאוד והבגדים לא הצליחו להתייבש בתוך הבית (קניתי כמויות..).. נכנסתי ללחץ אדיר לקראת סוף שבוע וביקשתי מבעלי שלא יחזור בחמישי בערב בלי מייבש בגדים איתו.. וכך היה, בעלי הצדיק חזר עם מייבש כביסה.. באותו רגע מפלס הלחץ ירד לאפס ואמרתי לו, "חמוד אתה יכול לפספס מעכשיו בלי הפסקה, זה לא מפריע לי בכלל" (תוך שעתיים יש מכונה מכובסת ומיובשת).. החמוד באמת הקשיב (למפלס הלחץ שלי) והפסיק באותו רגע לפספס בכלל.. הגמילה נגמרה באותו יום (הוא כבר היה בן שנה ועשרה חודשים).. רק אז הבנתי בכמה לחץ אני הייתי ואיך זה השפיע על

הגמילה של בני.. סתם נקודה למחשבה..

יצא ארוך..

בהצלחה..

לפעמים זה יוצא מעולה בגיל שנה וחצי ולפעמים זה לוקח חודשים..

אין כללים בזה.

לפעמים גמילה של ילד בוגר לוקח יום ולפעמים שנים (מריחות צואה וכדומה)..

ועדיין חושבת שאין קשר לבשלות. 

יש קשר למוכנות הורית בלבד.

אני אף פעם לא משכנעת לגמול, זה צריך לבוא כשלהורה זה מתאים במכלול השיקולים.

החמוד שלך שלא הצליח להיגמל מהר היה עושה את זה בכל גיל שהיית מורידה לו.. 

אם תקשיבי לסיפורים מסביבך תשמעי סיפורי גמילה מהירים/קשים בכל בית.. אנשים נוטים לקבוע כללים לפי הניסיון האישי בביתם.. וזה לא ממש נכון..

אין בכלל ויכוח.. ואני לא מנסה לשכנע אותך..

הורה צריך לעשות מה שמתאים לו. אם מתאים לך לחכות לגמילה כשהילד רוצה זה נהדר.. 

אני האחרונה שתגיד משהו..

וממליצה לכל ההורים לעשות בדיוק מה שמתאים להם.. כך ההורות יותר בריאה והתקשורת עם הילדים יותר טובה..

מטרתי הייתה לחשוף את ההורים לעוד גישה וכל אחד יעשה מה שמתאים ומתחבר לאופי שלו, בלי קשר ל"נכון" ו"לא נכון".. כי זה לא שייך בחינוך ילדים.

להושיב את הילד על האסלה הפוך- עם הפנים למכסה האסלה, ולתת לו לורד מחיק לצייר על המכסה... אומרים שזה עוזר

אין לי ניסיון עדיין עם ילדים בגמילה, אבל בכל זאת...... אומרים ...

בהצלחה! 

וגם ממש חשוב שלא תשדרי לו שהוא לא בסדר או עצלן!!

וכמו בהרבה תחומים- יכול מאוד להיות שברגע שתפסיקי לשדל, זה יקרה דווקא אז.

הלחץ שלך בענין לא מוסיף כלום. להפך- רק גורם לו להמשיך בסרוב.

תרפי לגמרי וזה יבוא.

עוד לא ראינו ילד בכיתה א' עם טיטול...

ואגב, יכול להות שזה קשור לזה שהוא בכור. 

הילדים הבאים במשפחה כבר רואים איך הגדולים עושים בשרותים וזה מלמד אותם באופן טבעי לגמרי. 

בגן בגיל הזה הם מודעים לעניין שיש ילדים שעוד לא גמולים..

גם הבן שלי עולה לגן ועוד לא גמול 

הוא יהיה מההכי קטנים שם.. ובתכל'ס אני לא דואגת... נגמול אותו בחופש..(הקצת זמן מהמעון...)

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....