*לא, אני כאילו, באמת. רק תגיד לי. מה אתה רוצה ממני? למה הכל תמיד כל כך קשה איתך? למה אי אפשר לזכור ספה ושמש, ואוטובוסים שמעבירים פיח, אנשים וכסף משם לשם? ולא, אם אני לא מספיק טובה, ואולי, וכדאי, אז בוא נעצור פה, בסדר? תן לי להישאר בכאן ועכשיו שלי, בלי אולי, וכדאי. כאילו, לא טוב לי לראות את העולם שלך. ואוף. פור גד סייק, לך, זה אור? טוב, תראה, זה לא שאני אשכח אותך כל כך מהר, אבל בכל זאת. אם יש לי היכן, אני הולכת לשם. באמת, אני לא. כן, מצטערת. וואי, פשוט לא. באמת.*
לפעמים, כשאני יושב במושב שנבחר בקפידה, ממש מאחורי הדלת האחורית, איפה שנוח-לשים-את-הרגל-אבל-עדיין-אפשר-להשעין, מתחבא מהעולם מאחורי אוזניות ודרקון, אני מביט מהחלון. לא תמיד, לפעמים פשוט בוהה באוויר, לפעמים מעביר את עצמי למוחות אחרים מבעד לסיפוריהם, אבל לפעמים, אני פשוט מסתכל בחלון. ולפעמים, האוטובוס מתחיל בנסיעה, ולשניה קסומה אחת נדמה לי שכל העולם זז אחורה ואני נשאר במקום.
*אז באמת, מה אתה היית רוצה שיקרה? אתה מדמיין איזו נפש חווה איתך את הדברים? כי לא, שתדע. באמת, מידידות, באהבה, אין כזה בעולם. זה לא שזה קשה, לזה לא שזה לא נוח, באמת, פשוט אי אפשר. ובטח אתה תגיד שאפשר ואפשר, בטון הישיבתי הנכון והצודק-תמיד שלך. אז לא, שתדע. אי אפשר. וניסיתי, הכל. נתתי הפרח-קטן-וכחול, אבל אחרי שאכלת והלכת ודיברת ואמרת ואמרתי ונתת מבט של אולי, אז תלך, תשחק לך בעולם שכולו טוב, אני אשאר לי עם הילד האחר.*
לפעמים, כשאני מתקשר (מה שוודאי לא קורה הרבה, והלוואי והיה קורה יותר) או כשמישהו אחר מתקשר אלי ואני עונה (מה שוודאי לא קורה והלוואי והיה קורה יותר) בשניית השיחה הראשונה, אין לי מושג מי היוזם. בטוח הייתי זוכר את הרטט על הרצונות הכמוסים שלי לחברה, אבל אני התקשרתי? לא יכול להיות. באמת. ויש מין שתיקה מביכה של כמה שניות, ששנינו לא מדברים, עד שנשמע הלו מהוסס, ואתה? לא אני? אז מה רציתי? אה, אוקי.



שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 