נשואה לבעל יקר עם מתוקה ומתוק קטנטנים.
חודש וחצי אחרי לידה וקשה לי עם אמא שלייייי. היא ובעלי נורא לא מסתדרים ביניהם, היא לא סובלת אותו וחושבת שמגיע לי הרבה יותר טוב (??)והוא פשוט לא מצליח להבין למה היא מתערבת ומעירה על דברים בלי סוףףף. הוא פשוט בא ממשפחה בסגנון כזה שמחזיקים מזוגיות/הריונותו וכדו' דברים כאלה שלא מדברים עליהם או מתערבים בהם בכלל (עד כדי התעלמות מוחלטת לפעמים) עד כדי כך שסיפרנו לאמא שלו שאנחנו בהריון, כל פעם היא אמרה לנו "מזל טוב. אל תספרו לאף אחד..שיהיה ברכה" כנ"ל לגבי מין העובר... ואמא שלי היא בדיוק הסגנון שיגיד "במזל ובברכה, אבל למה לא לקחת מניעה עוד איזה חצי שנה???"
אחרי כמה תקלים ביניהם, הם פשוט לא מדברים ביניהם, ונראה לי שהם לא הולכים לדבר עוד הרבה זמן. בפועל זה אומר שאנחנו לא מגיעים אליהם לביקורים כבר כמעט שנה, אבל היא כן פגשה את הילדים ואותי במפגשים שתכננו מראש במסעדה וכאלה... אני יודעת ששניהם לא בסדר בכלל ואני מתייעצת עם יועץ מקצועי מאוד בנושא אבל זה מאוד איטי ודורש הרבה עבודה מקדימה ביני לבין בעלי.
בלידה האחרונה ביקשתי מאמא שלי מראש שלא תבוא, כי החלטנו הפעם לעשות את זה לבד (פעם קודמת היא היתה. היה סבבה. אבל הפעם הרגשתי שאני ממש יכולה לבד). היא נורא נורא נפגעה למרות שאמרתי לה שהיא היתה ממש תומכת בלידה הקודמת והכל. הלידה עברה ב"ה בסדר אבל היא היתה לחוצה ברמות היסטריות ולא נרגעה עד שראתה בעיניים שלה שאני בריאה ושלימה (כשהגיעה לביקור באותו יום. ילדתי מוקדם בבוקר והיא באה אחרי הצהריים). אחרי הלידה חזרתי ישר הביתה כי הרגשתי שזה מה שהכי נכון לנו ושוב, אמא שלי לקחה את זה קשה ונעלבה, כי פעם קודמת שהייתי אצלה היא ממש פינקה והשקיעה והכל. אבל הרגשתי שהפעם אני לגמרי מוכנה ומסתדרת עם התינוק. וממש לא רציתי להביא אותה ואת בעלי לשהות באותה מחיצה. הפתרון שלה היה כמובן שאני אהיה אצלה שבועיים בלי בעלי והוא יבוא מידי פעם לבקר אותי (ליסוע מרחוק), ושהבת הבכורה תהיה איתו בבית שלנו ואני אהיה אצלה עם התינוק החדש. הצעה בלתי מתקבלת בעליל !!!!
אמא שלי כזו יקרה לי ומתוקה ואוהבת לתת מכל הלב, ואני בהחלט חושבת שקשה לה שאני לא מאפשרת לה להעניק כמו שהיא רגילה. ומצד שני קשה לה חוסר השליטה בסיטואציה וחוסר היכולת לגלות מעורבות. והיא כנראה מפצה על זה בנתינה אינסופית. כל שבועיים בערך היא שולחת לי עם מישהו שעובר באיזור או פעם אחת אפילו במשלוח, טונות של דברים לילדים, צעצועים, בגדים וכדו' והכל סופרר--יקר ומושקע, וזה פשוט קשה לי ובמקום שאני אהנה מזה אני מרגישה רע (כאילו אני לא יכולה להסתדר לבד) ומצד שני פשוט מרגישה שאני איומה וכפויית טובה...
חוץ מזה, משבוע שעבר היא התחילה ללחוץ עלי לבוא לביקור עם הקטנים, לכמה ימים, בלי בעלי כמובן. כלומר שהוא יסיע אותנו ויחזיר אותנו, אבל בין לבין שיישאר בבית. מובן שאמרתי שזה פשוט לא שייך ואני לא נפרדת מבעלי... אבל זה רק עורר עוד כעס עליי.
ואחרי לידה הדבר האחרון שיש אליו כוח זה ויכוחים והאשמות...
אני אפילו לא יודעת מה לשאול, אבל אולי קצת נק' מבט אחרות תעזורנה להסתכל אחרת
אוי יצא ארוך נורא... פרקתי 
לנשום עמוק ולא להישאב אל זה, גם אם זה אומר להשקיע קצת פחות את הלב בשיחות האלה. להשתדל להישאר עניינית.
