וזה כואב שככה.
כואב כואב כואב.
באלי להיות אדישה גם לתקלה הטכנית הנוראית הזאת.
והיא נוראית, כי בטח הרסה לי המון.
עד ש.. אוף.
לא רציתי, לא רציתי שזה יקרה. באמת שלא.
בסך הכל חיפשתי שקט מוחלט להניח בו את הנפש.
חבל שגם את זה אי אפשר.
חבל שהכל נהרס לי כל פעם.
חבל ששוב התנפץ לי הכל.
אין לי יותר אמון בכלום.
מי בכלל שומע, אפאחד.
וכמה שהכל שורף בפנים.
ואיך שהגעגוע מטריף כל נשימה.
עכשיו אני לא יודעת כלום
מי פה ונחשף לאותיות
ומי השאיר לי מקום של נחת,
פינה אחת בעולם שאפשר לירות בה מהבטן.
עאלק.
מה אביא עכשיו?
מילים שנחצבות מבפנים?
אולי כבר עדיף לא לפתוח יותר כלום.
שום מגירה, שום מחסן עמוס לעייפה, שום לב.
אם פה היה החוף מבטחים היחיד
אולי כדאי להרפות הכל
ולטבוע,
כי את הנשימה איבדתי כבר ממזמן.
אז להרדם עם דמעות כל לילה
ולחלום קרעים של גלים
שמתנפצים אל הסלע.
ודיי.
