תפילת מנחה נגמרה, והחברה מזדנבים להם לכיוון ארוחת הצהריים.
בייניש צעיר וחביב עד מאד ניגש לארון הטלפונים הישיבתי, בו מניחים את הטלפון בכדי שלא יסיח את הדעת בזמן הלימוד (והוא סגולה בדוקה ומנוסה) וקופץ לראות מה חדש.
בהתרגשות וחרדת קודש לוחץ על הכפתור שלא באמת קיים במסך המגע שלו, ולוחץ לכאורה על תמונה של חץ העולה למעלה המקביל לחץ היורד מטה. נתונים. אינטרנט.
צפיתי בו. בפעם האלף. וגם הפעם האלף שהוא תוהה באזניי מי אני חושב שחיפש אותו היום, וכמה הודעות הוא קיבל.
השבתי בהמהום לא ברור, שכן הנחתי- חששתי שאני יודע את התשובה. וצדקתי.
בפעם האלף- אותה ההתרגשות,
בפעם האלף- אותהה ציפיה,
בפעם האלף- אותה ההמתנה להתעוררות הרשת לחיים.
התחיינה ההודעות האלה?
בפעם האלף- אותה אכזבה.
מספר לא רלוונטי של הודעות מאיזו קבוצת וואצאפ בה הוא נמצא. קבוצת וואצאפ אליה צורף, ליתר דיוק. הוא לא *נמצא* שם. והוא גם לא מוצא שם כלום. הוא נמצא עכשיו פה, ליד ארון הטלפונים. מאוכזב מהכלום ושום דבר שהמתין לו בטלפון, ובתחושת ריקנות מה, השיב את הטלפון לארון והלך לכיוון חדר האוכל. אולי אחרי סדר ערב תמתין לו הפתעה.
הבטתי בו בחיבה מתרחק ממני, צועד ישר, לכיוון הפנייה שמאלה לחדר האוכל. כמה שהבנתי אותו.
כמה שאני מכיר את הציפיה הזו לטלפון אחרי חצי יום- יום בישיבה, כשהטלפון נם לו בתוך הארון בחדרי בזמן שאני ישבתי ולמדתי בבית המדרש בראש נקי מצלצולים וצפצופים.
כמה שאני מכיר את האכזבה הדי קבועה.
איזה חבר פה, איזו הודעה מעניינת שם.
תמונה חדשה של האחיין שאחותי שלחה לי, מרוח בשוקולד או שם לעצמו סדין על הראש. 'איזה חמוד!'- התגובה הקבועה והאינסטינקטיבית, אמיתית בכל פעם מחדש.
עוד מספר לא מבוטל אך בטל מן העולם של הודעות מקבוצות וואצאפ למיניהן. בהן ההודעות הן פינג פונג פנימי בתוך הקבוצה, לא באמת נוגעות לנו ולא באמת נוגעות בנו.
ומעל הכל- התחושה שהייתי צריך לדעת, שהיום לא יהיה שונה מאתמול או משלשום.
כי מי יחפש אותי היום, שלא חיפש אותי אתמול?
מה נשתנה הוואצאפ הזה מכל הקודמות?
ובאמת הייתי יודע, לולי התכחשתי למציאות. כמה טפשי ונואל מצדי. אני יודע מה שם התואר, רק לא זוכר אם כותבים פתאטי או פטאתי.
והיום, היום כשהתבוננתי בפעם האלף מן הצד בחברי היקר בסיטואציה הכל כך מוכרת לי, אני חושב שהבנתי .
זה ממש לא טפשי. זה כ"כ מובן. כ"כ הגיוני. לא פתאטי ולא פטאתי.
מה שבאמת חסר לנו, למה שאנו באמת מצפים, מקווים, מחכים, מייחלים.
זו לא הודעה מחבר/ה, לא משנה כמה הוא או היא קרובים אלינו- מאז כיתה א', או משנת השירות, או מהמחלקה בצבא.
כולנו בעלי רגשות
כולנו רוצים שיאהבו אותנו
כולנו רוצים להרגיש נאהבים
כולנו רוצים לאהוב מישהו. מישהי.
כולנו רוצים שתהיה באמת סיבה לגשת לטלפון.
כולנו רוצים לדעת שיש מי שמחפש אותנו
שיש מישהו שרוצה בחברתינו
שיש מי שרוצה בקרבתינו.
קרבה. באמת קרבה אמיתית.
שיש מישהו שרוצה אותנו
שאנו חיוניים עבור מישהו
ושיהיה מישהו חיוני עבורינו
מישהו להתגעגע אליו
לא עוד געגוע למשהו לא מוכר, לא ברור, לא ידוע.
מישהו להתגעגע אליו
שיש לו פנים. וגוף. וקול. וצחוק. וריח. וחיוך מסויים. ותכונות שנלמד להכיר ולחיות איתן- ובעצם איתו. עם כל כולו. עם כל עצמיותו.
מישהו שיתעניין בנו. שיהיה אכפת לו מאיתנו
ושאנו נרצה להתעניין בו.
שהוא באמת יעניין אותנו. שהוא באמת יהיה רלוונטי בשבילינו. שבאמת יהיה רלוונטי לחיינו ובחיינו.
מישהו שישלח לנו הודעה.
איזה 'בוקר טוב!' עם סימן קריאה. וסמיילי. ופרח. ולב.
מישהו שיתקשר
אפילו שלא נספיק לענות
רק שנראה 'שיחה שלא נענתה' ממנו. או ממנה.
ושיהיה אל מי לחזור בחזרה.
בטלפון
ובסוף היום
הביתה
מהישיבה, מהלימודים, מהעבודה
מהלא משנה מה שאנחנו עושים במשך היום.
זה כמובן מאד משנה
אבל זה לא משנה כשאנו חוזרים הביתה. אליו. אליה.
עכשיו אנחנו בבית. ב י ת .
מישהו ש*הוא*. או *היא*
יהיה, או תהיה
הבית שלנו. הבית בשבילנו
ושאנו נהיה הבית בשבילו
מישהו שנהיה הבית אחד של השני.
מישהו שביחד נהיה בית
מישהו שלא יהיה רק מישהו
מישהו שיחד איתנו יהיה 'אנחנו'.
פנה לו נערי חביבי שמאלה, לתוך חדר האוכל- ונעלם
בייניש צעיר וחביב עד מאד ניגש לארון הטלפונים הישיבתי, בו מניחים את הטלפון בכדי שלא יסיח את הדעת בזמן הלימוד (והוא סגולה בדוקה ומנוסה) וקופץ לראות מה חדש.
בהתרגשות וחרדת קודש לוחץ על הכפתור שלא באמת קיים במסך המגע שלו, ולוחץ לכאורה על תמונה של חץ העולה למעלה המקביל לחץ היורד מטה. נתונים. אינטרנט.
צפיתי בו. בפעם האלף. וגם הפעם האלף שהוא תוהה באזניי מי אני חושב שחיפש אותו היום, וכמה הודעות הוא קיבל.
השבתי בהמהום לא ברור, שכן הנחתי- חששתי שאני יודע את התשובה. וצדקתי.
בפעם האלף- אותה ההתרגשות,
בפעם האלף- אותהה ציפיה,
בפעם האלף- אותה ההמתנה להתעוררות הרשת לחיים.
התחיינה ההודעות האלה?
בפעם האלף- אותה אכזבה.
מספר לא רלוונטי של הודעות מאיזו קבוצת וואצאפ בה הוא נמצא. קבוצת וואצאפ אליה צורף, ליתר דיוק. הוא לא *נמצא* שם. והוא גם לא מוצא שם כלום. הוא נמצא עכשיו פה, ליד ארון הטלפונים. מאוכזב מהכלום ושום דבר שהמתין לו בטלפון, ובתחושת ריקנות מה, השיב את הטלפון לארון והלך לכיוון חדר האוכל. אולי אחרי סדר ערב תמתין לו הפתעה.
הבטתי בו בחיבה מתרחק ממני, צועד ישר, לכיוון הפנייה שמאלה לחדר האוכל. כמה שהבנתי אותו.
כמה שאני מכיר את הציפיה הזו לטלפון אחרי חצי יום- יום בישיבה, כשהטלפון נם לו בתוך הארון בחדרי בזמן שאני ישבתי ולמדתי בבית המדרש בראש נקי מצלצולים וצפצופים.
כמה שאני מכיר את האכזבה הדי קבועה.
איזה חבר פה, איזו הודעה מעניינת שם.
תמונה חדשה של האחיין שאחותי שלחה לי, מרוח בשוקולד או שם לעצמו סדין על הראש. 'איזה חמוד!'- התגובה הקבועה והאינסטינקטיבית, אמיתית בכל פעם מחדש.
עוד מספר לא מבוטל אך בטל מן העולם של הודעות מקבוצות וואצאפ למיניהן. בהן ההודעות הן פינג פונג פנימי בתוך הקבוצה, לא באמת נוגעות לנו ולא באמת נוגעות בנו.
ומעל הכל- התחושה שהייתי צריך לדעת, שהיום לא יהיה שונה מאתמול או משלשום.
כי מי יחפש אותי היום, שלא חיפש אותי אתמול?
מה נשתנה הוואצאפ הזה מכל הקודמות?
ובאמת הייתי יודע, לולי התכחשתי למציאות. כמה טפשי ונואל מצדי. אני יודע מה שם התואר, רק לא זוכר אם כותבים פתאטי או פטאתי.
והיום, היום כשהתבוננתי בפעם האלף מן הצד בחברי היקר בסיטואציה הכל כך מוכרת לי, אני חושב שהבנתי .
זה ממש לא טפשי. זה כ"כ מובן. כ"כ הגיוני. לא פתאטי ולא פטאתי.
מה שבאמת חסר לנו, למה שאנו באמת מצפים, מקווים, מחכים, מייחלים.
זו לא הודעה מחבר/ה, לא משנה כמה הוא או היא קרובים אלינו- מאז כיתה א', או משנת השירות, או מהמחלקה בצבא.
כולנו בעלי רגשות
כולנו רוצים שיאהבו אותנו
כולנו רוצים להרגיש נאהבים
כולנו רוצים לאהוב מישהו. מישהי.
כולנו רוצים שתהיה באמת סיבה לגשת לטלפון.
כולנו רוצים לדעת שיש מי שמחפש אותנו
שיש מישהו שרוצה בחברתינו
שיש מי שרוצה בקרבתינו.
קרבה. באמת קרבה אמיתית.
שיש מישהו שרוצה אותנו
שאנו חיוניים עבור מישהו
ושיהיה מישהו חיוני עבורינו
מישהו להתגעגע אליו
לא עוד געגוע למשהו לא מוכר, לא ברור, לא ידוע.
מישהו להתגעגע אליו
שיש לו פנים. וגוף. וקול. וצחוק. וריח. וחיוך מסויים. ותכונות שנלמד להכיר ולחיות איתן- ובעצם איתו. עם כל כולו. עם כל עצמיותו.
מישהו שיתעניין בנו. שיהיה אכפת לו מאיתנו
ושאנו נרצה להתעניין בו.
שהוא באמת יעניין אותנו. שהוא באמת יהיה רלוונטי בשבילינו. שבאמת יהיה רלוונטי לחיינו ובחיינו.
מישהו שישלח לנו הודעה.
איזה 'בוקר טוב!' עם סימן קריאה. וסמיילי. ופרח. ולב.
מישהו שיתקשר
אפילו שלא נספיק לענות
רק שנראה 'שיחה שלא נענתה' ממנו. או ממנה.
ושיהיה אל מי לחזור בחזרה.
בטלפון
ובסוף היום
הביתה
מהישיבה, מהלימודים, מהעבודה
מהלא משנה מה שאנחנו עושים במשך היום.
זה כמובן מאד משנה
אבל זה לא משנה כשאנו חוזרים הביתה. אליו. אליה.
עכשיו אנחנו בבית. ב י ת .
מישהו ש*הוא*. או *היא*
יהיה, או תהיה
הבית שלנו. הבית בשבילנו
ושאנו נהיה הבית בשבילו
מישהו שנהיה הבית אחד של השני.
מישהו שביחד נהיה בית
מישהו שלא יהיה רק מישהו
מישהו שיחד איתנו יהיה 'אנחנו'.
פנה לו נערי חביבי שמאלה, לתוך חדר האוכל- ונעלם
