בכלל לא הספקנו לדבר
ושחזרתי אבא שאל אם שכחתי את עצמי שם
רציתי לומר לו שלא. ושישתוק כי מה הוא מבין בכלל. אבל במקום זה אני שתקתי בעצמי

דוחפת לפה 3 מסטיקים.
קצת לשתוק.
זה לא מזיק

האופי שלה הוא לא לבלוט.
להיות בצד של האמצע. להנות בשקט.
זה הקסם

טיפות זיכרון ניתזות לתוך חיי

האויר והאוירה.
הם כל כך מזכירים לי את אז

המקום הזה.
הוא מזכיר לי את פעם

אני לא כזאתי עדינה ושקטה כמו שהם חושבים

הקול שלו רעד.
מתלבטת אם מבכי או מזה שהוא מרים את הקול

יש לה נפש מיוחדת מאד. מיוחדת מדי כולם יגידו.
יש לה בנפש ים של רגישות. רגישות להכל כמעט
היא אוהבת את זה. היא אוהבת רגישות. להרגיש.
לפעמים זה קצת מפריע. אבל היא תלמד להסתדר.
יש לה נפש רגישה

אני רוצה לברוח מהם. רחוק.
יום אחד אני אברח מכולם. מכל מי שחושב שהוא מכיר ואוהב אותי.
אני לא אוהבת אותם. הם טועים

לא יודעת מה יצא. יצא משו מיוחד. באמת מיוחד. ציירתי את הנפש שלי. לפי מה שהתחשק לי.
שילבתי כל מיני טכניקות צבעים וכלים.
נהניתי ככ. הייתי עלזה כמעט שלוש שעות

חוק מספר 1
אסור לעמוד לידה שהיא מציירת באקריליק או שמן.
זה אסון טבע.
כמעט כל מי שלידה זוכה לטעום מהצבע

חוק מספר 2
אסור לשאול אותה מה היא מציירת כי היא לא יודעת

חוק מספר 3
אל תנסו להבין מה הציור הזה.
אתם לא תבינו.
יש ציורים שעמוקים מדי בשבילכם

חוק מספר 4
הבינו שיש לה נפש מיוחדת מדי ולכן אתם לא יכולים להבין את כל השריטות שלה

אני נשמעת משוגעת. אולי זה באמת מה שאני

עדין לא הבנתי את הסוד הזה של החיים

אמרו לי שאני מכורה. ועצלנית. וסטלנית. ולא עושה כלום.
זה מעצבן אותי. אל תדחפו את האף שלכם.
תתעניינו בעצמיכם

לא הייתי נחמדה אז.
ולא היה לי כח להכיר אנשים חדשים.
זה הרגיש לי חסר תועלת

היה תיק גדול שלו בבית
הוא מושלם בשבילי.
אבל אני לא אשתמש בו.
זה עקרוני

לחיים האלו אין תעודת ביטוח

מדע פעם אני מדמיינת מה יהיה אם אני אמות מחר בבוקר

לפעמים באלי להקיא.
את כל העולם הזה

אני חייבת להרגיש כאב בשביל להרגיש שאני בסדר,
חייבת

להשפריץ את הכאב
ולהעיף את כולם לעזאזל

הפצע הזה.
הוא מתחיל להתכסות. בשכבות של אבק.
עד שמישו יבוא ויעשה שם אפצ'י
ואז הוא יכאב שוב

אם רק הייתה לי הזדמנות

מי יודע כמה כעס מסתתר לו בפנים

הלב אף פעם לא משקר

העינים שלי כבר לא דומעות
הם פשוט כבויות

הכאב הזה. מאיפה הוא מגיע בכלל

אני חושבת שנשארתי שוב לבד

הבעיה הרבה יותר עמוקה

עדיין לא הצלחתי למצוא מישו שיכיל את הכאב שלי

החיים האלו. הם נגמרים בסוף..

אנחנו כל כך קטנים. ולא מבינים כלום

יש עייפות רגילה
ויש עייפות מהחיים

לפעמים אני רוצה לרוץ יחפה בשדות הפתוחים לרוץ בלי ששום דבר ירדוף אחריי
לשחרר הכל.
לזכור הכל
לצחוק חזק חזק
ולצעוק בקול שיגיע עד לשמיים
לצעוק לעזרה

עם כל הכאב הייתי רוצה לחזור לאז.
לזמן הזה. לזמן הכי מפחיד מותח עצוב וכואב שאפשר לדמיין

לפעמים נדמה לי שהאויב הכי גדול שלי הוא הזמן

זה היה השלום האחרון

אחרי שהכל קרה היתה תקופה ארוכה מאד מאד של בדידות.
תקופה של שנה בערך.
ל ב ד

זהו. זה נגמר.
בסוף הכל יגמר.
וגם אנחנו.

אני פוחדת.
פוחדת להשתגע מהגעגוע

אבל הכי אני שונאת אותם על זה שלא כואב להם.
על זה שלא מפריע להם. על זה שהם לא בוכים.
על זה שהם שכחו. זהו. כן. הם שכחו. שכחו מי היה פה. וממשיכים את החיים בקלות מדי. יותר מדי.
על זה שלא כןאב להם. שהם לא בוכים ואין בהם געגוע. הם שכחו
ועל זה בדיוק אני שונאת אותם

שטוב לי גם רע לי
שאני צוחקת אני בוכה
שאני מחייכת אני מנגבת דמעה

זה ילווה אותי. תמיד

השקט עטף אותי תמיד והשתיקה הייתה חלק ממני

אנשים כבויים הולכים ברחוב
מישו כיבה להם אץ האור בפנים ורואים את החושך דרך העיניים

הכוכבים בחוץ מנצנצים להם
גם הכוכב שבלב שלי מנצנץ לו עכשיו
מנצנץ תמיד

ומאז כבר הכל רע
וגם כשטוב לי, רע לי

זאת אומנות להראות שאת שמחה וגיבורה בעוד שבאמת את עצובה וכלכך חלשה
וכולם קונים את זה

דמיון זה מחשבות שנותנים להם לעוף

לפעמים הרוח נושבת ומסיטה את הווילון ואז אני מציצה שם, ובורחת, וסוגרת את החלון חזק חזק, עד לפעם הבאה..

מאז אותו יום הפסקתי לחיות

עברתי לעולם אחר

יצאתי השבוע במסקנה
שאת הכאב הזה אין לי עם מי לשתף
אין

טוב לי עם עצמי, וזה לא מספיק כי אני לא יכולה לחיות לבד

אני לא אוהבת שמגיעים החגים
מאז אני שונאת כל חג
ואני שונאת את הזמן
פעם עוד ניסיתי להלחם בו
היום הבנתי שהוא גדול עלי
אבל הוא עדיין נשאר האויב הכי גדול שלי

אני אלופה בלהמשיך כי חייב
אלו הם חיי
יש בזה משו טוב
אבל הרבה פעמים זה מציק לי כי כולם חושבים שאני חזקה בזמן שכולי מפורקת וממשיכה כי חייב
אולי בעצם קוראים לזה לשרוד

יש לי חלום חדש
אני רוצה למצוא מקום יפה ושקט ורגוע
ולחיות בו לבד
לבד
חודש חודשיים, כמה שארצה
לחשוב
לחבק את עצמי
להשתחרר
להרגע
אבל זה מורכב קצת
בינתיים אני רק
חולמת

מהכאב הזה לא יצמח דבר
אני אחראית לזה

לזנוח את התקווה לעבר טוב יותר..

כלכך הרבה צעקות שותקות 
ושתיקות שצורחות יש אצלי

אנשים לא יכולים לדמיין כמה געגוע יכול לעשות משפט, כמה געגוע מרגישים ביום,
כמה שכל פעולה הכי קטנה ופשוטה יכולה לדקור את הלב

מאז ירד עצב על השכונה.
הבתים, הבניינים, הבתי כנסת, האנשים, כולם היו עצובים
לכולם מת איזה משו בלב

אני חייבת מקום יפה שקט ובודד
לצרוח בו שלוש שנים
של סבל שתיקה געגוע וכאב

אלוקים, אם יום אחד אני פשוט אתפוצץ,
אז תדע שזה לא באשמתי,
פשוט כבר יהיה לי קשה
וזה מפחיד אותי לחשוב שזה יקרה.
זה עלול לקרות כל יום

בעצם אני צועקת הצילו,
אבל אין לי קול, ולא יוצאת מהפה שלי שום צעקה
אבל העיניים שלי צועקות הצילו,
אני חייבת מישו שיעזור לי
אבל אף אחד לא מכיר צעקת הצילו שכזאת
וכולם חושבים שאני כזאתי חזקה ושמחה, ואני כלכך לא.
וזה קשה. קשה לי

כל פעם שאני נזכרת בזה, אני רוצה לזרוק את הדבר שיש לי ביד הכי חזק שאפשר
במקום לעשות אתזה, אני זורקת את הלב שלי ומנפצת אותו לרסיסים
כל פעם מחדש

אני מרגישה שאלוקים זרק אותי

בואו נחזור לפעם
ונמות שם

ואני נזכרת ובוכה,
ושומעת שירים ועוד יותר בוכה,
ונזכרת בשקט המת הזה שנהיה לי פתאום באמצע החיים בתוך הלב
איזה שקט

אתם יודעים איזה מרגיז שמישהו קורא מולך דברים שכתבת מדם ליבך,
וזה נשמע כמו איזה ספר שמישהו כתב,
ואתה מתאפק לא לצרוח שיחזיר לך את זה כי זה שלך,
וזה כזה כואב ומכווצ'ץ

וזה לא שהוא קרא בלי רשות, אני בעצמי הסכמתי.

בזמן האחרון השפתיים שלי סגורות, קרובות אחת לשניה.
כאילו פוחדת אני שאיזה סוד איום יתגלגל מהפה שלי.
כאילו איני מאמינה שאי פעם אספר את הלב שלי למישו בעולם הזה

כל מה שבאמת קורה בפנים נשאר בפנים

מתי אנשים יבינו שיש שאנשים שאפשר רק לצחוק איתם
ואי אפשר לדבר באמת

ובפעם המיליון ואחת אני שוב מבינה שאין מבין בעולם הזה
אדם נולד לבד, וכןכן
גם מת לבד
וגם לפעמים שם באמצע החיים הוא לבד

אם נרצה ואם לא , הזמן ינצח אותנו לעולם

בזמן האחרון אני אוהבת לצחוק, צחוק ארוך ומתגלגל, כזה שסוחט את כל הדמעות מהעיניים.
אולי כי זה מרגיש לי מקום לברוח?

הצעקה שלי היא שתיקה אחת ארוכה ודוממת

ובדרך היא שאלה אותי: "מה את שותקת הרבה היום?"
ואני רק חייכתי חיוך לא שמח ושתקתי עוד שתיקה אחת ארוכה ארוכה ובלב שלי דיברתי את כל מה שהפה שלי שתק.
ובאמת יש לי בעיה. ומה אעשה.
וככל שאני שותקת יותר ככה תדעו שהמצוקה שלי גדולה יותר.

הרבה צער יש בעיניים שלה, ואם תסתכלו היטב, תראו שם את הילדה שבתוכה,
והילדה הזו לעיתים צוחקת ולעיתים בוכה
והכי הרבה, הילדה הזו בודדה, חיה לה בעולם משל עצמה
ולא בכוונה, כי כזו היא הנפש שלה, נפש של בודדים
והיא אכן לעיתים מרגישה כזו בודדה, ולא משנה כמה אוהבים יש מסביבה

ובבןקר קמתי עייפה ועצובה
עם אותו כאב שתפס אותי חזק בלילה. 
שותקת אותו, את הכאב

הדמעות שלי, אלו שמכסות את הפנים שלי, אלו שנופלות לי על הלחי
זה בעצם טיפות של דם שנוזל לי מהלב

ולמה את בוכה שאת צוחקת
ולמה את שותקת מתוך כל הדיבורים

אני חייבת אויר לנשימה, אם לא אני עלולה להשתגע
אני צועקת לעזרה
וכולם פוחדים להתקרב

כל מה שבאמת קורה בפנים נשאר בפנים

אולי אני מהאנשים שלא צריכים לדבר.
אולי אני מהאנשים שהכאב צריך להקבר בתוך הלב שלהם עמוק ולהציף אותו כל יום מחדש.
אולי פשוט להשלים עם הכאב הזה.
אולי פשוט להשלים עם הבדידות הזו.
אולי פשוט להשלים עם זה שלעולם לא אוכל לדבר עלזה עם אף אחד.
אולי פשוט ככה צריכים להראות החיים שלי

הכי עצוב שהכאב כבר נשחק בתוכי וטבוע בי עמוק מדי בשביל שארגיש אותו

לו רק יכולתי לברוח, ללילה או שניים או הרבה יותר.
לתת להם להבין, אני לא שלכם יותר לעולם.

להיות בודד זה שאתה יותר כותב מאשר מדבר

(הלוואי שלא עוד שתיקה.
לא עוד)

(אני לא רוצה דבר מלבד לשכב על האדמה החמה הזו, שלוקחת את כולם אליה, לשכב עליה ולבכות ולבכות עד שהיא תספוג את כל הדמעות, עד שכולי אספג בה וכבר אעלם ולא ארגיש יותר כאב.
ופרפר, כבר לא תהיה יותר. כבר לא תהיה יותר.)