אני, נקודונת, עושה קורס מדא.
זה אומר שצריך לקום בשבע. לפחות.
אתם יודעים שהצלחתי כבר ארבע ימים לשבת על כיסא, להקשיב וללמוד? |גאה בעצמו|
אתם יודעים כמה זמן לא ישבתי על כיסא בכיתה? לפחות חצי שנה, אן לא יותר.
וזה קשה, קשה לי. אבל טוב לי.
סופסוף יש משהו שקצת מעניין אותי.
לפני שנכנסתי לקורס, לא חלמתי בכלל על התנדבות. חשבתי שאני אקרוס כבר בתחילת הקורס, שאין סיכוי שאני גומרת אותו. והנה, נשאר לי יום ללמוד ועוד יום לעשות את המבחן.
וזהו. אני יכולה להתנדב.
להתנדב במדא זה מלחיץ. מאד. אבל פתאום נהיה לי חשק לעשות את זה.
אין לי מושג אם אני אעמוד בזה. תכלס אני מפחדת.
אבל פחד זה דבר שעובר עם הזמן.
זה מסובך, אני רוצה ולא רוצה.
אני רוצה, מעניין אותי. אבל זה מגעיל, זה מפחיד.
יאוו יאוו. אני לא מאמינה שאני גומרת את זה.
עכשיו רק צריך לעבור את המבחן. זה לא דבר שכל כך בטוח שיקרה. אבל אוף, אני חייבת.
גם אם אני לא אתנדב, אני רוצה לפחות להיות עם תעודת מערית. אני חייבת להצליח בשביל זה.
אמן שאני אצליח לגמור עם זה. אמן.