נפל לי מהר מידי..

החוכמה היא לדעת לבקש עזרה לצאת ממנו

זה כאב דוקר.
ממכר קשות.
שסוחט אותי.
(ברור שהוא קשור לכאב אחר..)

איך יוצאים ממנו??
ואני חושבת שבאיזה מקום הוא כן עושה לי טוב.. כי עובדה ששבוע שעבר היה לי שבוע יותר מיפן ממה שהיה לי אם היה לי שירים..

אני רואה את המוזיקה כתרופה.
בתקופות מסוימות בחיים שלי אפילו התירו לי לשמוע מוזיקה בשלושת השבועות (הערת סוגריים- שאף אחד לא ייקח את זה על עצמו. אתם לא מתקרבים למה שעברתי באותה תקופה). אין מה לעשות, מוזיקה היא החיים.
אבל תמיד יהיה מישהו שייקח את המוזיקה למקום של הכאב. למקום הלא טוב, החשוך, הממכר. זה לא אומר שצריך לוותר על מוזיקה. זה אומר ששירים ספציפיים עדיף לא לשמוע.

איך נפטרים מכאב? בעיניי, תעסוקה.

אני יענה על החלק השני..
הכאב הזה מרגיש לי כמו תרופה..
לא יודעת להסביר אתזה..
אם אני לא ישמע את השירים האלה יהיה לי מעפן כמו השבוע הקודם..
יכול להיות שזה לא טוב..
אבל זה ממכר קשות..
זה כאב לא מוסבר..

לפני שהגיע הכאב שגורם לכאב במוזיקה..

כמובן שבשתיהן יש רגעים טובים ורגעים פחות טובים, אבל לא סתם הגדירו את הטוב כטוב.
את יודעת להגדיר לעצמך מה טוב ומה לא?
את בודקת עם עצמך אם הכאב הזה טוב לך או מזיק לך?
אל תישארי עם הכאב לבד.

באיזה דברים?

הכאב הזה שחלק מהשירים גורמים לך, הוא באמת באמת טוב לך, או שזו שקיעה בכאב? (אני לא אומרת, שקיעה בכאב יכולה להיות מהנה מאוד)

אני חושבת שהרוב הגדול של השירים שאני אוהבת עושה לי אתזה..
ויכול להיות שגם (לא רק) בגלל זה אני אוהבת אותם.

זה לא משקיע אותי בכאב. זה גורם לי לכאב מסוים לא מוסבר כל כך..
אני מנסה עכשיו להסביר אותו גם לעצמי ואני לא מצליחה..

אולי כשאוכל לחזור לשמוע, תוך כדי שמיעה אצליח יותר להסביר מהו..
אבל לא בטוח..

כי זה בסדר להרגיש את זה. רק לא לשקוע בזה.

אני למשל כן יכולה לפעול תוך כדי.. נגיד אני כן שוטפת רצפה ותוך כדי שומעת את השירים האלה..

הכאב חוזר.
בכאב צריך לטפל מהשורש.
לפי דעתי..

את הכאב שלי אי אפשר לפתור. הוא טבוע בי. נכון, אפשר לטפל בו קצת ולהקל מעליי. אבל אי אפשר לפתור אותו. לכן צריך למלא את החיים. ליצור, לאהוב, להיות עסוקה. זה לא משכיח את הכאב, זה פשוט מרחיק אותו.

לטפל לא חייב להיות עי פיתרון לפעמים להשלים עם הכאב לדעת שהוא שם ונוכח בחיים גם עוזר
לא דוגלת בשיטת הבריחה זה מכניס אותי לאשליה שטיפלתי במה שמפריע לי.. כשבעצם לא ואז כשאני לבד עם עצמי זה חוזר בעוצמה גבוהה יותר.

אני אומרת את זה בתור אחת ש*יצאה* מדיכאון. הייתי בטיפול שלוש שנים וחצי. אצל שלוש מטפלות, עם סוגים שונים של טיפול. עם טיפול תרופתי. כאב תמיד יהיה.
החוכמה היא ללמוד לחיות איתו

הבעיה היא שאצלי תעסוקה לא עוזרת.
הכאב הוא קבוע.
גם אם לא כאב תמיד המחשבה על זה..

אני מגדירה יום שבו הייתי עסוקה כיון שבו לא הייתה לי דקה לנשום, מלבד מנוחה אחת מרוכזת. אם את שוטפת כלים ואז מתיישבת עם הפלאפון לחמש דקות ואז הולכת לסופר ושוב עם הפלאפון חמש דקות ואז כותבת בספר שלך ואז רבע שעה עם הפלאפון, זה לא להיות עסוקה. זה לייצר לכאב מרווחי זמן שבהם הוא נכנס.

לא משנה מה היה לפני או אחרי.
אני שוטפת כלים- תוך כדי המחשבה.
נגיד יום לימודים- גם..
זה כאב שלא מרפה.
כל דבר מזכיר..

לא לשכב במיטה או עם הספה מעבר לשעות שינה, כשאת שוטפת כלים- שירים יהודיים שמחים באוזניות (אני עד לפני חצי שנה לא סבלתי את השירים האלה. הכרחתי את עצמי חאהוב אותם כי ידעתי שהם טובים לי. היום אני מתה עליהם).
לשמח את עצמך כל הזמן. מותר להתפנק בטילון, לרקוד באמצע הסלון, לעשות דברים. זה לא בא בבת אחת. חודשים אחרי זו עדיין מלחמה.
אבל אלו החיים שלנו. כמו שאמרתי, כאב למיד יהיה. השאלה מה אנחנו עושים איתו.

אני שונאת את השירים האלה!
הם יכולים להוציא אותי מדעתי!
שירים שמחים בכללי אני לא אוהבת לשמוע עם עצמי..
עם חברות וזה סבבה.. אבל עם עצמי ממש לא..