"אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפריה יחוננו"
תשעה באב, תשע"ז. השיר הזה לא מפסיק להתנגן לי בראש,
פעם עם דמעות, פעם כשיבשו כבר.
שלחו לי היום משהו יפה:
תשעה באב זה היום היחיד שאנו צריכים להתאבל רק בשביל ה', לא בשבילנו, כי לה' אין בית.
במהלך השנה הוא אומר לנו להיות בשמחה על אף החיסרון, אבל היום להתאבל על צער השכינה, כי לה' אין בית.
זה יפה.
אבל לא מבינה איך אפשר.
תמונות מעומעמות עוברות לי בראש, תמונות מלפני 12 שנה.
דלת נעולה, צעקות מפי אישה בוכה, חיילים עם מדים ירוקים ווסט כחול, ואבא יושב על הרצפה, בוכה.
ומיד אח"כ, כמו בסרט נע חולפות עוד תמונות, חזקות, בהירות, זכורות, ולא לטוב.
עוד הפעם חיילים מפנים, עוד הפעם נערים מתבצרים, עוד הפעם הורים בוכים, עוד הפעם ישוב פונה.
הדמעות מתחדשות,
דמעות על זכרונות מעומעמים, דמעות על זכרונות עכשווים,
דמעות על עבר, על הווה, על עתיד.
דמעות על חורבן בית.
עכשיו מתחילה להבין קצת מהזה כשל ה' אין בית.
אבא, תרחם ציון, כי רצו עבדיך...
