מזל שיהודה המכבי לא שאל פוליטיקאים, שאז היו אומרים לו שיש להתחשב בלחצים בינלאומיים אפשריים בקונסטלציה הכוללת, והוא היה יושב ושוקל ושוקל.
מזל שלא שאל יותר מדי איסטרטגים ומומחים צבאיים, אחרת היו אומרים לו שאין סיכוי ל"חלשים נגד גיבורים", ושוברים את רוחו.
מזל שהוא לא שאל סטטיסטיקאים, כי היו מגלים לו את הסוד שאנו "מעטים מול מרובים", והיה נפחד מהשד הדמוגרפי.
הוא גם לא שאל יותר מדי ראשי ישיבות, כי אז היו פוסקים שאסור לגרום ביטול תורה לתלמידי ישיבות העוסקים בתורה, ואז לא היו נמסרים "זדים ביד עוסקי תורתך".
גם רבנים הוא לא שאל יותר מדי, כי אז היו אומרים לו, כביכול מפי הגבורה, שאסור להתגרות באומות העולם, ואין סומכים על הנס, בייחוד איפה ששכיחא היזקא וכו' וכו'.
אף הומניסטים הוא לא שאל, כי היו מגלים לו את הסוד שנפש אחת מישראל שווה יותר מקילומטרים של אדמה ויותר מחירות לאומית.
בוודאי שיפי נפש הוא לא שאל, כי היו מקדירים רוחו, ומטיפים לו שאין זה יפה כלל להרוג ולהיהרג.
הוא לא שאל הוגים עמקניים, שמרוב עמקות היו מבלבלים אותו ומעמידים אותו על סוגיית סדרי עדיפויות, שמא העם קודם וכו' וכו'.
את הפציפיסטים הוא לא שאל כלל, כי היו מאירים עיניו שגדול השלום ולעולם אין להשתמש באלימות, והרצון הטוב יפתור את הכל.
הוא לא שאל יותר מדי שאלות, אלא מילא את חובתו הלאומית והרוחנית וקפץ מתוך גבורת אריות, במסירות נפש נוראה לתוך הקרב הגדול שהציל את ישראל.
ואז באו כל הפוליטיקאים, כל האיסטרטגים וכל הסטטיסטיקאים, כל ראשי הישיבות וכל הרבנים, כל ההומניסטים וכל יפי הנפש, כל ההוגים וכל הפציפיסטים, ונעשו כולם חכמים אחרי המעשה, והדליקו נרות חנוכה לזכר הניצחון, ונרות אלה מאירים את חיינו מהימים ההם עד הזמן הזה.
(הרב שלמה אבינר - שו"ת שאילת שלמה - פורסם בעיתון מעריב).