תשעה חודשים חיכו נחמה ונחמן ליום הלידה, רופאת נשים, אולטראסאונד משקל ועוד.
ובוקר אחד, לא סתם בוקר, שבת בבוקר, במקרה, זה היה קצת לפני זמן התחלת התפילה, בדיוק אז הרגישה נחמה שעכשיו היא צריכה לנסוע לבית היולדות.
מה אני אומר במקרה, בהשגחה פרטית!, הכל יכול היושב במרומים, זה שתולש עלה וסופר לו כמה טלטולים וסיבובים יעשה ברוח עד שינחת ויטיל צל על התולעת הקטנה, האל הזה חיכה כל השבוע בדיוק לרגע הזה כדי להתחיל עם הצירים.
"עכשיו?" מזדעק נחמן.
"עכשיו!" היא עונה
"אבל עכשיו 20 לפני שמונה!"
"אז מה?"
"אז מה??! עכשיו בדיוק כולם הולכים לבית הכנסת! הרחוב מלא אנשים וכולם יראו שאנחנו נוסעים"
"צודק, אז מה נעשה?"
"תתאפקי!"
טוב, נו, כשמוכרחים אז מוכרחים, ובשמונה בדיוק (אם לא היה זה שבת הייתי אומר עם צפצופי החדשות), התקשרה נחמה להזמין אמבולנס.
"מדא שלום מדברת עדי מה אני יכולה לעזור"
הייה לכם פעם דייט עם מלצרית? שמתם לב איך היא מזמינה קפה הפוך לעצמה? זה הולך ככה: "אני רוצה קפה, הפוך, לא מאוד חלש, רק קצת פחות מהרגיל, את הקצף תשימי בצד אחד, אני מבקשת גם כפית ארוכה, שתי מפיות, ועוגיה תוציאי לי מלמטה, לפני שאת מוזגת תחממי את הכוס, אבל רק עם אדים"; וככה זה נמשך ונמשך.
כך בערך התנהלה השיחה של נחמה הנרגשת עם תורנית המוקד במדא.
"אני מבקשת אמבולנס לחדר לידה, אבל שיבוא בלי סירנה, אל תקראו להצלה (HATZOLE במילעיל כמו מכולת) ושלא ידבר עם אנשים ברחוב, שיגיע בנסיעה רגילה, שתהיה גם אשה בצוות, ואל תקראו להצלה בשום אופן, יש לכם נהג גוי? תבואו מהר אבל בלי סירנה ושלא יעצור ליד בית הכנסת ואל תקראו להצלה" וככה זה נמשך ונמשך.
בקושי הצליחה המוקדנית לחלץ ממנו את השם והכתובת המדוייקים.
נחמן ונחמה יושבים ומחכים, נחמה חושבת על הלידה ונחמן חושב על זה שהאמבולנס חייב, אבל ממש חייב לעבור ליד פתח בית הכנסת כדי להגיע לביתו, מה עושים?
"היי, יש לי רעיון!" אומר לה נחמן.
"מה?"
"בואי נלך ברגל לקראת האמבולנס, ולפחות נפגוש אותו לפני שהוא מגיע לבית הכנסת, יכולה ללכת?"
"אני חושבת שכן"
וכך יוצאים שניהם, הוא נושא את התיק מתחת לפראק השחור והארוך שלו, והיא מחזיקה ביד שקית עם מסמכי מעקב ההריון.
הולכים והולכים, עברו כבר את בית הכנסת, עברו כבר צומת אחת ועוד אחת, והאמבולנס טרם נראה באופק.
בצידה השני של השכונה, הגיע האמבולנס מהכיוון הלא נכון, זה היה צפוי, וזה קרה בגלל שלבקשתה המפורשת של נחמה, לא הוזעקו מתנדבי הצלה, ולא היה אף אחד שיוכל לכווין את האמבולנס בדרכו.
נהג האמבולנס, בחור חביב שחובש כיפה לראשו בכל פעם שהוא צריך לנהוג באמבולנס בתוך שכונה חרדית, השתדל מאוד לא להרעיש, ונסע לאט ובנחת עד לבית הזוג.
אבל כמה בנחת אפשר? במאה המטרים שיש מפתח בית הכנסת ועד לביתם צבר האמבולנס שובל ארוך של עשרות ילדים, רצים צועקים ומקפצים, וכולם אחרי האמבולנס.
החלילן מהמלין בגרסא החרדית.
עוצרים ליד הכניסה, יוצאים 4 אנשי צוות, ועולים לבית היולדת.
דופקים בדלת, מצלצלים בפעמון, כלום, אין עונה ואין מענה.
יורדים חזרה לאמבולנס, מפעילים את מכשיר הקשר.
"כחחחחכחחח מדא! כאן אמבולנס, אין מענה בכתובת, עבור"
"כחחחחכחחח אמבולנס כאן מדא, אנחנו ננסה להתקשר אליהם שיצאו אליכם, עבור"
"כחחחכחחחח אמבולנס כאן מדא, לא ענו לנו, תפעילו קצת סירנה, תודיעו לנו אם יש תגובה, עבור"
אם עוד היה ילד בסביבה שלא עמד מסביב לאמבולנס, אז קולות הסירנה שהחרידו את דממת בוקר השבת בשכונה, הוציאו את כל הגרים בסביבה, כולם, חוץ מנחמן ונחמה.
"כחחחכחחחח מדא כאן אמבולנס, אין תגובה, עבור"
"כחחחכחחחח אמבולנס כאן מדא, אנחנו שולחים לכם משטרה, כיבוי וניידת טיפול נמרץ, חכו שם, עבור"
כשקורה דבר כזה, יש סיכוי שהיולדת איבדה את ההכרה. והאירוע מטופל כמקרה חירום מדרגה ראשונה.
היחידים שיודעים לפרוץ לתוך הבית אלו מכבי האש, ולהם מותר לפרוץ רק בהוראת שוטר.
בשלב זה, תורנית המוקד המנוסה, לא הסתפקה בנוהל הכתוב והחליטה, שעכשיו הזמן להפעיל גם את צוות הצלה שגר בשכונה.
בינתיים כבר עברה חצי שעה מזמן התחלת התפילה, ובדיוק אז, צרצרו מכשירי המירס של כל הכוננים בכל האיזור:
"הצלה! הצלה! הצלה! גשו דחוף לבית נחמה נחמנסון, יולדת, חשש לאסון"
קריאה כזאת, כשהיא פורצת מכיסו של מתפלל, נשמעת היטב לכל יושבי הספסלים שסביבו.
שאר מתפללי בית הכנסת, אלו שלא יושבים כל כך קרוב למתנדב, הספיקו לשמוע את הסיפור, בתוספת ראויה ועם כל ההגזמות האפשריות, עוד לפני שהמתנדב הספיק לצעוד את המרחק הקצר עד דלת בית הכנסת.
המתנדבים המנוסים, זינקו ממקומותיהם בבתי הכנסת השונים והחלו עושים את דרכם לכיוון ביתה של נחמה.
אחד מהם, שהתפלל באותה שבת בבית כנסת מרוחק יותר (והכל כידוע בהשגחה פרטית כמובן) , נדהם לראות את נחמן ונחמה צועדים בנחת לקראתו.
"מה אתם עושים כאן?!" הוא קרא לעברם
"אה, סתם, שום דבר, למה אתה שואל?" כך נחמן.
ואז המתנדב הסביר לו, שכל חברי הצלה בשכונה כבר בדרכם לביתו, להצטרף לאמבולנס שעומד שם, למשטרה ולרכב חילוץ שבדרך.
אז מה היה בסוף? בסוף היא ילדה רק לפנות בוקר של יום ראשון.
