אדמה מחכה לגשם
לב פצוע מחכה לגאולה
יסורים לא ממרקים
לא אותי לפחות
שקט של בדידות
ספק טובעת,
ספק צפה
המון
לבד.

להרגיש זה כמו ללכת בשדה לא חרוש
לחרוץ בו לראשונה פסיעות בהליכתך
לדרוך איפה שאף כף רגל לא הייתה
להרשות לעצמך, להעיז, להיות ראשון
לחולל, להשפיע, להיות בעוצמה הראויה
להרגיש זה לפעמים כואב -
אבל

אבל זה פסטורלי כזה כמו הגולן!

רגעים קטנים של אושר,
תווים מתנגנים בשלוש קולות -
ובתוך חוסר הדיוק,
כמעט הרמוניה.

כלים נשטפים,
שני אנשים - שני כיורים
ובאמצע מילים טובות
וקצף על הידיים,
שוב שלווה.

היומיום הזה,
שיש בו הרבה
והלוואי ונלמד -
לאהוב אותו
סתם.

להסניף רגעים,
ללכוד רגשות,
לנצור מילים,
לחיות את העומק -
שבפשטות.

כמו מטורפת
לבכות
בלי מעצורים
עלמא דשקרא
להמשיך
לשחות בערפל
הבלבול הזה
והכל -
תוהו ובוהו
אבל -
רוח אלוהים מרחפת
על פני המים
(דמעות שהן מים,
אלוהים שהוא אלוהים)
להלחם ברוח,
וללמוד לחיות איתה.
כולי סופת אינסוף
בתוך גוף של סוף
נשמה במחול פראי


והקץ אין לו קץ.

יש ימים שבהם מלאי הדימויים שלי אוזל. וזה דורש ממני להגיד. פשוט לומר או לכתוב בלי מסיכות מתייפיפות, לדבר אמת נוקבת.
ובימים האלו, המילים לא תמיד יוצאות. כי הכי קל לשחק מחבואים, וזה לא פשוט לבוא ולבקש ולהיות -
הנני.

תמיד רציתי ללכת כדי לברוח
לקחת את הרגליים
ולטייל
עד איבוד.
עד הנקודה הזו שהחיספוס ינשור ממני.
עד האיבוד שלי ששם אמצא אותי,
נקייה.
נטולת מגננות,
פשוטה ושלמה.
אני רוצה להיזכר איך מרגישים
גם כאב ישמח אותי
אם הוא יצליח לכאוב לי עד כאב
כזה שמרגישים בכל הגוף.


(הייתי רוצה לשחרר בכי היסטרי לחלל העולם. כזה שלא נושמים אחריו וכולך רועד, אדום ומנוזל במקום לחנוק דמעה סוררת בכרית ולחייך כי ככה)

כח האנרציה חזק ממני.
לתפקד.לתפקד.לתפקד.

בואו נעשה כאן סטופ,
קצת סדר בדברים -
הפרד ומשול.

איך נושמים עמוק?

הכנרת בלילה בשחור בוהק
משדרת רוגע גם כשהיא סערה
נשימה עמוקה
ופתאום
לעצור
לסכם, לחשוב, להתבונן
ואין כבר כח יותר
כולך נגרר במעיין האנרציה
שהוא כוח מושך-דוחף
אבל לא די בו.
והאיפוס הזה מזוכיסטי
ובא לך פשוט לחיות
אבל אין פשוט בלחיות הזה
לפחות לא בחיים שאני מבקשת לעצמי
לפחות לא בחיים שנולדתי אליהם ובאיך שאני בוחרת להמשיך ולחיות אותם

צריך להמשיך ולעמול,
ומדיי פעם
לעצור,
לחייך.
טפיחה עצמית על שכם,
איפוס.
ניעור -

מה אני בוחרת להשיל מעצמי
מה אני בוחרת להשאיר בעצמי

לזכור לחיות בעמדת הבוחר,
לא להיזרק לחיים ולעבור לידם

*לחיות*

לא משנה מה בסוף כולנו בורחים מעצמנו, שם בדיוק החולשה שלנו. הפחד המשתק הזה מלהתעמת עם הנקודות הכי אפילות שיש. מה יגבר על מה, הטישטוש הנוח, או הדיוק הנוקב? בסוף הבחירה להתמודד מולידה המון טוב מתוך הכאב הזה, וההדחקה היא בריחה זולה שבסוף מתפרקת.

חושך.
תהום.
הריקנות הזו שאתה מבוסס בה את עצמך לדעת.
בוץ טובעני ששואב אותך מטה מטה.
יאוש.
מדרון חלקלק.
גדר נפרצת ועוד אחת ועוד עוד,
נפילה תלולה,
למטה.
התרסקות-שבר-בכי.
***
ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.
***
הצמא הזה,
שלא מרפה.
ומזכיר -
שאם טעמת פעם מים כאלו מתוקים,
הם קיימים.
ואתה רוצה עוד מהם.
לקום וללכת,
בעקבות הגעגוע,
פתאום נדלק רצון.
להתנער מהלכלוך שדבק לבגדייך.
אתה עודך נקי ללא רבב,
טוב צרוף שהתלכלך קמעה באבק דרכים.
***
קמים,
מתנערים,
ויוצאים מהבור.
יוצאים לחפש קצת מים,
בתקווה למצוא גם -
רוח אלוהים.