אנחנו בעל כרחנו,
מולבשים מסיכות.
פתאום נשטפים,
ופתאום נדחפים,
אך מתחת לכל,
עדיין נרדפים.
האור מסנוור,
הרעש גובר,
אך מתחת לכל,
העור שם חיוור.
וכמו נחטף מאיתנו,
לעולם האכזר,
ה׳אני׳ הקטן,
שהולך עוד לגן.
וצעקתי,
אך הדממה הבליגה,
וזעקתי,
אך השממה הפנימה.
ובסוף נרדמתי.
כי בזמן של הסחות,
אנחנו בעל כרחנו,
מולבשים מסיכות.
- לקראת נישואין וזוגיות