מה למדתי על עצמי היום: קשה לי להסתגל קשה לי להסתגל קשה לי להסתגל
וקשה לי
אני רוצה הביתה
יש פה רק מישהי אחת שבסדר לי איתה מתוך מלא מישהויים ומישהיות
אני ככה מלברוח מפה.
מישהו בכלל שם לב שאני לא איתם?
אני עייפה וצמאה ורוצה הביתה

מה למדתי על עצמי היום: אני צריכה לשתוק לפעמים, לא להראות מה אני יודעת. לבוא ריקה ומוכנה לשמוע ולהכיל דברים שלא הכרתי.
לא בטוח שאני אשרוד את זה.
אבל אני אנסה. אני אנסה חזק כמה שרק אפשר.
הפוגה קלה נותנת מוטיבציה להמשיך.

מה למדתי על עצמי היום: אני מודעת לי ומסוגלת לפעול בהתאם. אבל לפעמים אני משקרת לעצמי.
למדתי להעמיד פנים שטוב לי כשבעצם רע לי ולפעמים אני מאמינה לעצמי כבר. כמעט מאמינה. בתוכי אני יודעת, זו העמדת פנים.
לא יודעת אם עדיפה העמדת פנים על פני הוצאת הרגש החוצה.
באופן כללי היה בסדר היום. די הצלחתי.
אבל הם לא אהבים אותי וזה מתסכל.

מה למדתי על עצמי היום: אנשים לא אוהבים אותי כשאני מדוכאת.
אנשים לא אוהבים אותי.
אני שונאת להיות הילדה הזאת שתמיד בצד לא מדברת עם אף אחד מציירת לעצמה שותקת שותקת. כי באמת אני רוצה להיות עם כולם, לדבר איתם, אבל זה פשוט בלתי אפשרי.
יש לי אופי דפוק.
אני פשוט לא מצליחה להשתלב.
והיא כועסת עלי כי התעצבנתי עליה שהיא כל הזמן אומרת הכל לטובה. תעשי לי טובה, מה הקשר הכל לטובה, אני שונאת את המשפט הזה ואמרתי לך שאני שונאת אותו אז די. ועכשיו היא כועסת.
ואני אוהבת אותה ושונאת לריב ושונאת שאנשים כועסים עלי.
הלכתי לבכות בפינה נטושה אבל זה לא עזר.

מה למדתי על עצמי היום: אני נוטה להתחבר לבלתי אפשרי.
נגיד להתיידד עם מישהי שלעולם כנראה לא אפגוש שוב.
אני אוהבת להכיר אנשים חדשים.

אבל, בעדינות עלייך, דברים לוקחים זמן דברים מתהווים , האופי מתגבש, הדרך ליצור קשרים וכו' הכל בבניה.
וכל מיני החלטות קשוחות כאלה, מעכשיו אני ------
פשוט לא עובדות. סתם, מכניס ללחץ וזה

מה למדתי על עצמי היום: אני כן אוהבת את המשפחה שלי.

אני יודעת כמה שזה קשה ותוקע דברים כאלה
ואני לא יודעת מה להגיד...
נקווה לטוב?

מה למדתי על עצמי היום: אני אוהבת ללמוד. אני חננה ולא אכפת לי.
אני לא רוצה להיות המסכנה הזאת שתמיד הולכת עם ראש למטה ושותקת. אבל מה אפשר לעשות נגד הראש למטה והשתיקה? כזאת אני.

מה למדתי על עצמי היום: מדבר ממלא אותי.
אם כועסים עלי אני נהיית קטנה קטנה ולא מצליחה להתרכז בשום דבר אחר וקשה לי.
אם כועסים עלי בלי צדק זה עוד יותר קיצוני.
אנשים טובים באמצע הדרך. אולי גם אני אהיה כזו מתישהו.
אני מחבבת את אבא שלי.
כשהערב יורד זה זמן רגיש בשבילי. וככל שמאוחר יותר זה עוד יותר רגיש.

מה למדתי על עצמי היום: לחשוב לחשוב לחשוב לפני שמדברים. לפעמים עדיף לשתוק. אולי זו לא היתה טעות אבל מישהו בדרך גרם לזה להיות טעות ואני כרגיל נדפקתי.
הייתי זקוקה לחיבוק ופתאום שחר נתנה לי אחד למרות שהיא לא מכירה אותי.
קשה לי אבל אני מנסה לנשום ולהמשיך הלאה.
בשבועיים האחרונים בכיתי בערך כל יום ולפעמים יותר. אבל זה בסדר. מותר לי.

מה למדתי על עצמי היום: אני מסוגלת גם להיות שמחה. כןכן. אפילו להיות שמחה.
היה לי יום קשה היום אבל טוב. מספק. למדתי מלא.
וסגרתי את העניין ההוא בעצמי לבדי בלי שאחרים יצטרכו לעזור לי.
היא אמרה לי היום שאני מים שקטים חודרים עמוק וזה החמיא לי ממש.
ועוד היא אמרה שהיא חיכתה להכיר אותי כבר והיא שמחה על השיחה הזו למרות שהיא קרתה בעקבות משהו לא הכי טוב.
ובקיצור. אנשים טובים באמצע הדרך.
שחר הבינה אותי. היא הבינה שאני זקוקה לחיבוק מדי פעם.
אני מתגעגעת קצת הביתה. רק טיפטיפה.


היי, לא בכיתי היום!

מה למדתי על עצמי היום: מדבר-לילה-חליל זה צירוף אלוהי שממלא אותי לגמרי, כל הסדקים, כל החורים השחורים שבי, הכל הכל מתמלא ואין צורך בכלום.
ולדבר העצוב: הם משתיקים אותי כל פעם שאני מנסה לומר משהו. זה שיח קבוצתי ואני מנסה לומר את מה שאני חושבת ופשוט לא מצליחה כי אני מושתקת פעם אחרי פעם. למה לעזאזל אני צריכה שוב לבכות. למה אני בוכה מכל שטות, למען השם. ולחשוב שזה הולך להימששך עוד כל כך הרבה זמן.
מחר הביתה ומחרתיים שוב כאן. מדבר. אהבת חיי. אנשים פחות. ואז שבועיים רצוף כאן, עם כולם, תהיה פה שבת לא שבת, שוב אני השונה.

מה למדתי על עצמי היום: מותר לי לבקש חיבוק אם אני צריכה. מותר לי להשתפך אם אני צריכה. מותר לי לעשות כל מה שעושה לי טוב, אם הוא לא פוגע באחרים.

מה למדתי על עצמי היום: אולי יהיה לי טוב פה. כנראה שלא, אבל אולי.
כשאני מנתקת קשר זה כמעט עד הסוף.
אבל כשהיא עושה את זה זה לגמרי עד הסוף. אם היא תתקשר או תשלח הודעה אני לא אגיב לה שבוע לפחות. נשמע תינוקי אבל נמאס לי מלרדוף אחריה. אני לא חשובה לה מספיק בשביל זה.

שחר אמרה לי היום שאני יפה. שאני ממש יפה. שאיך שהיא ראתה אותי בפעם הראשונה היא חשבה את זה.
אני יפה? |תוהה|
לא עד כדי כך.

מה למדתי על עצמי היום: לסתום לסתום לסתום. לא כל מה שיש צריך לומר. לא בראש ולא בלב. פשוט לסתום.
אני מתגעגעת נורא.
דיברתי עם המדריכה אבל זה לא הגיע לאן שרציתי ואני מתחרטת שבכלל התחלתי.
המרצה אמר לי שברמת האינטלקט שלי אני יכולה להיות מדענית גדולה ולהציל את העולם מפגעי האנושות באבולוציה. וואלה. פשוט למדתי אבולוציה לפני שהוא לימד אותי, זה לא מפתיע שידעתי לשאול את השאלות הנכונות.
אני לא כזאת חכמה כמו שאני נראית. אמנם אני מדברת רק בשיעורים אבל זה בגלל שבהפסקות אני לא מצליחה להשתלב בשיחות רגילות, וזאת בעיה קשה.
האמת שהיה יחסית סביר היום. אבל איך שיורד הערב אני נהיית רגישה ופתאום ערפל משתלט עלי ואני לא יודעת איך אני מרגישה ואם טוב לי או רע לי או משהו אחר. אני עמומה.

אם ביום לא היתה האדמה אין קץ סביבי, ובלילה לא היו הכוכבים אינסוף מעליי, הייתי ריקנית הרבה יותר. אז תודה על אלה.

מה למדתי על עצמי היום: אני משתפרת. הצלחתי לפתח שיחה. והצלחתי לשאול את נועה אם היא רוצה שנלמד ביחד בערב. היא חכמה ושקטה והלוואי הייתי כמוה. וגם לה קשה פה.
קשה לי עם אורי ואיכשהו הוא קצת מחבב אותי ואני לא יודעת איך להתייחס לזה.
ואין לי מושג מה שחר חושבת עלי. מצד אחד היא היתה פה כשהייתי זקוקה לה. ומצד שני בימים האחרונים היא בקושי חייכה אלי. אבל זו אשמתי, אני מתביישת. מתביישת מכולם פה. לכן אני לא מדברת איתה חוץ מהיי-ביי וזהו. ואולי היא חושבת שאני כפויית טובה?
מאיפה הגיעה לי הביישנות הזו פתאום. ואני יודעת שהיא מתפרשת גם כסנוביזם. מה לעשות שאני נרתעת ממשחקי חברה.
אבל בסך הכל היה לי יום חביב למדי, כי מחר בלילה אני פוגשת אנשים מחוץ לבועה הזאת.

מה למדתי על עצמי היום: התגעגעתי ממש. אפילו לא היה לי מושג עד כמה. פגשתי מלא אנשים טובים שעשו לי טוב בלב ובמיוחד היא. אהובה שלי אחת.
חיבוק נותק המון כוח, ומחר יהיה לי יותר קל להמשיך.

מה עוד למשתי. איבדתי את הרגישות שלי. התחספסתי. אני לא קשוחה אבל כבר לא רגישה כמו פעם, ואני מנסה להיות ולא מצליחה.
משהו לעבוד עליו.

מה למדתי על עצמי אתמול והיום: אני אולי כן קצת חלק מפה. אבל למה אני צריכה שיוכיחו לי את זה?
אין לי ביטחון באנשים. אולי רק בקצת מהם. עשינו פה ניסוי שהייתי צריכה ליפול אחורה ומישהי מאחורי תופסת אותי. וכולם הצליחו חוץ ממני. זה היה אמור להראות לנו שאפשר לסמוך על החברים בקבוצה, אבל אני לא הצלחתי. ניסיתי מלא. לא הייתי מסוגלת להיות בטוחה שאני לא אפול.
זה היה מביך.
אנשים פה מכבדים אותי וזה יפה. אבל אני לא רוצה שיכבדו אותי, אני רוצה שיתייחסו אלי כמו לכולם.
היתה שבת מעניינת.

מה למדתי על עצמי היום: אני הולכת ומשתפרת. עדיין לא לגמרי חלק מכולם, אבל הבנתי שכולם לא לגמרי חלק מכולם, מה שעושה את זה פחות נורא.
לא צריך לומר כל מה שיש על הלב, והיום יישמתי את זה. וגם אם צריך לומר אז לחשוב טוב איך ולמי ולמה בעצם צריך.
אני לא שומרת טינה, אבל בפנים תמיד נשארת איזו נקודת טינה קטנטנה שמזכירה לי את עצמה מדי פעם ולא נותנת לשכוח לגמרי. אבל זה בסדר. אני סולחת גם עם הנקודה הזו.
היה יום מספק בסופו של דבר. סיימתי כמעט את כל המטלות שלי, ומה שעשיתי עשיתי בשלמות. והצלחתי לשאול אותה איך היא מרגישה למרות שאני מתביישת ממנה ממש. פשוט היא היתה כל כך אומללה.
אמרתי כבר שאני הולכת ומשתפרת.

מה למדתי על עצמי היום: אני משתפרת חברתית אבל מידרדרת לימודית, ומעדיפה שזה יהיה להפך, שלא יצטרכו לנזוף בי. כי כשנוזפים בי האשמה אוכלת אותי ומדכאת.
גם כשנוזפים בכל הקבוצה ואני לא באמת אשמה, אני כמעט בוכה מרוב רגשות אשמה ועצבים.
אחותי נשמה.
אני רוצה הביתה. יותר מדי לי כאן.
אני רוצה לנגן לצייר לכתוב בפרטיות, אני רוצה את כל הספרים שלי כאן ועכשיו. כל כך הרבה חפצים שלי הבאתי לכאן שאני לא יודעת איך אחזיר הכל בסוף.
בבית אני אגיד שאני רוצה לחזור לכאן כי גם שם לא משהו.
אני רוצה בית משלי.

מה למדתי על עצמי היום: זה כן הפריע לי. אחרת לא הייתי בוכה כשהן העזו לדבר על זה. הפריע לי מאוד. כל ההערות האלה עלי, על החברה שבה גדלתי ועל האמונה שלי, כל ה"צחוקים" והזלזול, למה לזלזל במשהו שאתם לא מכירים? אני מכבדת אתכם, אז בבקשה תכבדו אותי גם, למה אני צריכה להרגיש שאני מטומטמת רק כי אני מיעוט כאן?
|מתוסכל|
היא ניתקה איתי קשר לכל כך הרבה זמן, למה שאני אצליח לדבר איתה עכשיו כמו פעם? השתניתי מאוד והיא לא יודעת, היא כבר לא מאוד מכירה אותי.
אני מתגעגעת למתי שיכולתי להתקשר והיא תענה ואני אדבר והיא תקשיב והיא תדבר ואני אקשיב. עכשיו היא מדברת ואני מקשיבה והיא שואלת ואני לא מצליחה לענות כי אלה לא השאלות הנכונות.

מה למדתי על עצמי היום: יש לי אפס ביטחון.

מה למדתי על עצמי היום: אני לא יודעת לקבל ביקורת. תמיד אני בהתגוננות. לא מסוגלת לספוג.
יותר טוב לי פה מבחינה חברתית.
אני מתגעגעת הביתה.
הייתי די גרועה היום אבל סולחים לי. ואני כבר פה, אף אחד לא יעיף אותי עכשיו כי הייתי גרועה.
אני דואגת. מאוד מאוד מאוד דואגת. לה ובעיקר לה. אלוהים. למה למה למה.

מה למדתי על עצמי היום: אני יודעת להנות. זה מפתיע.
זה שאדם מתנהג בצורה מגעילה לא אומר שלאחרים יש זכות להתנהג ככה אליו. ובמיוחד כשהוא לא באמת מגעיל. הוא פשוט קצת מתנשא והרבה עושה פוזות.

מה למדתי על עצמי היום: קשה לי עם צלקות מפעם, אני שונאת את העובדה שהן קיימות, שונאת אותי שיצרתי אותן. אבל משום מה פתאום אני מתחילה לקבל אותן כחלק ממני ואיכשהו גם להתייחס אליהן ברחמים, חמלה, לא יודעת איך להסביר את זה. כאילו אני צריכה לסלוח לי שעשיתי אותן ולסלוח להן שהן נוצרו.
אל תנסו להבין.
וספרתי. לעזאזל, יש בערך שלושים מהן.

מה למדתי על עצמי היום: לא משנה.
תדמיינו שאתם יושבים, עצומי עיניים, מולכם יושב אדם שאתם מכירים, אבל אתם לא יודעים מיהו. כלונר באותו רגע זה יכול להיות כל אדם שאתם מכירים, ואתם לא יודעים איזה אחד מהם. מישהו בחלל שואל אתכם שאלה אישית. אתם נדרשים לענות למי שיושב מולכם, מבלי לדעת מיהו. אחר כך הוא הולך, ומגיע מישהו אחר. שוב, אתם לא יודעים מי זה שיושב מולכם. עוד שאלה אישית נשאלת. שוב אתם צריכים לענות. וכך שוב ושוב.
אחר כך כשתפקחו את העיניים תראו מולכם את כל האנשים שהקשיבו לכם. חלקים מכם מפוזרים בין אנשים שאולי לחלקם לא הייתם רוצים לומר דברים מסוימים. כל אחד יודע עליכם משהו אישי, ואתם לא יודעים מי יודע מה.

מה למדתי על עצמי היום: שונאת ODT. שונאת את זה. חצי משחק ואיבדתי את כל העצבים שלי. למה על הבוקר לעזאזל, ולמה למשך יותר מארבע שעות?
היום הזה היה נצח.
אבל מחר הביתה. מי היה מאמין שאני ארצה הביתה.
לא, אני פשוט רוצה לצאת מכאן קצת, לראות אנשים מהעולם האמיתי, להשתחרר.
נשאר שבוע וחצי.
קשה לי לחשוב על פרידה. אחרי הכל נקשרתי לכמה אנשים כאן. גם אם הם לא נקשרו אלי. אני אתגעגע אליהם, ואני לא רוצה לא רוצה לא רוצה להיפרד. למה זה תמיד חייב לקרות.

קשה לי כבר לדעת מי אני באמת. מה האופי שלי, איך אני מרגישה, טוב לי או לא, מסכה על הפרצוף שלי או לא, אני לא יודעת, פעם ידעתי ועכשיו התבלגן לי הכל, אין לי מושג מי אני.

מה למדתי על עצמי היום: אני לא מסוגלת להתאפק ולפעמים גם לא רוצה. אבל אחר כך מתחרטת. למה לעזאזל.
התגעגעתי לשתיהן. יש אנשים שאני מבינה שהתגעגעתי אליהם רק אחרי שדיברתי איתם.
היא כמו אמא. קצת כמו אמא. אני כל כך רוצה חיבוק ממנה ולראות אותה ולדבר פנים מול פנים ולא רק בטלפון.
אבל יקח הרבה זמן.
בהסעה מקודם פתאום קלטתי שכולם מפטפטים אחד עם השני, ורק אני יושבת עם ספר ושותקת. ואז לא הצלחתי להמשיך לקרוא, רק ישבתי שתקתי והסתכלתי על כולם.
למה אני כזאת.
אני רוצה להיות כזאת.
למה אני רוצה להיות כזאת.
ראיתי פואטרי סלאם תכלת זוהר ניו יורק והרגשתי שאני שוקעת לזה גם אני.
פתאום דיכאון, מה פתאום דיכאון. אני בסדר כבר כל כך הרבה זמן, למה עכשיו.
ורק לא זה. בבקשה. רק לא זה.

מה למדתי על עצמי היום: להקשיב. קצת למדתי להקשיב. ולומר את מה שיושב לי על הלב.
לא הקשיבו למה שאמרתי וזה פגע בי אבל הייתי חייבת לומר.
שחר שוב נתנה לי חיבוק.
אני ממש זקוקה לאנשים שמכירים אותי. לחיבוק ממישהי שאני מרגישה בנוח שתחבק אותי. לשיחה אמיתית. פה גם אם שואלים אותי מה קורה אני פשוט אומרת שבסדר איכשהו או מהנהנת, ואם רואים שאני לא בסדר אז אני אמלמל משהו, אבל לא אדבר, כי למה שאני אדבר עם מישהו שהכרתי לפני חודשיים.
אבל מצד שני אני כן רוצה לדבר ופשוט לא מצליחה.
למה הדיכאון הזה פתאום, למה. למה למה למה.
אני מתגעגעת לשם. אני לא רוצה להתגעגע לשם. היה לי רע.

בכיתי היום אחרי די הרבה ימים שלא בכיתי והדמעות עוד לא נגמרו, אני צריכה עוד.

מה למדתי על עצמי היום: אולי אני כן מסוגלת. אחרי הכל הצלחתי בסוף לומר את רוב מה שרציתי בלי לגמגם יותר מדי.
ואולי אני כן יודעת גם לעודד ולא רק להתעודד. והנה, השתמשתי בניסיון שלי כדי לעזור למישהו אחר.
היה לי רע.
היה לי ממש רע.
עכשיו אני מבינה עד כמה.
קצת מתחרטת, הרבה לא, והאמת די שכחתי או השכחתי מעצמי הרבה דברים. אני זוכרת שהיו אבל לא זוכרת איך ומה הרגשתי ומי היה שם בשבילי.

מה למדתי על עצמי היום: טוב לי לעזור לאחרים.
פתאום אני לא רוצה שיגמר. להישאר עוד שבוע, עוד קצת, אני לא אוהבת פרידות.
עוד יומיים נגמר.
מחר בוחנים אותי אבל אני כבר יותר בטוחה בעצמי אז זה פחות מפחיד. ומחרתיים יום אחרון.
שחר ונעם ויעל ואביה ונועה וכל מי שלא ממשיך בקמפוס מדב"י.
מצד שני. כל סוף הוא התחלה של משהו חדש. סוף הקורס הוא התחלת הקמפוס. סוף הקמפוס הוא התחלת השירות.

מה למדתי על עצמי היום: אני כן אוהבת אותם. אחרת למה בכיתי כשנגמר. הם כתבו לי מילים יפות, מילים טובות, וחיבוקים, וחיבוקים שומרי נגיעה כי למרות הכל הצלחתי להתמיד בזה.
נגמר. נגמרנגמרנגמרנגמר.
מחר אין לקום לזריחה עם כולם ללכת לחד"א ב7 ולכיתה ב7 וחצי. אין משחק בוקר אין הרצאה אין סיכומיום אין לצייר עם אייל ולנגן עם ענוג ומרום, ואין אין אין חיבוק של שחר, אין.
ברור שניפגש, כולם אומרים את זה אחד לשני. אבל כולם יודעים כמה קשה לשמור על קשר בשירות וכמה קשה לשמור על קשר עם עשרים ושישה אנשים.
עד שנהיה טוב, נגמר.
ושבוע הבא אנשים חדשים, רק למשך שבוע.
אני לא אספיק אפילו להתרגל.