וכשנפגשנו

לא זיהינו אחד את השני

שנים עברו

רק שתי טיסות

וההורים

וכשנפגשנו

כאילו מיליון פטישים

תפחו על הראש

בקצב 

אימים

וכשנפגשנו

אחרי הימים השחורים

כל עברנו

הושאר אחור

במכונית

וכשנפגשנו

מתי שנהיינו זקנים

אפסו כוחותינו

תקוות הפכו

לפחדים

וכשנפגשנו

אחרי שנות רעב ויגון

לא זזנו

כאילו עצר השעון

וכשנפגשנו

חיכיתי לחיבוק רחב

מהחבר הטוב

החבר שנעזב

וכשנפגשנו

לא ידענו מה להגיד

כולם היו בהלם

פחדו מהדברים

הבאים

וכשנפגשנו

כאילו מיליון אנשים

צפו בנו יחד

כשחיכינו

אחד לשני

וכשנפגשנו

אחרי שנות רעב ויגון

לא זזנו

כאילו עצר השעון

וכשנפגשנו

חיכיתי לחיבוק רחב

מהחבר הטוב

החבר שנעזב

וכשנפגשנו

כאילו לא הכרנו שנים

הסתובבת אחורה

הלכת חזרה

לנדודים

וכשנפגשנו

נשבר לי הלב לרסיסים

כל מה שעברנו

נמחק

נעלם באוויר

וכשנפגשנו

אחרי שנות הסערה

לא זזנו

כאילו הסתכלנו במראה

וכשנפגשנו

חיכיתי לחיבוק רחב

מהחבר הטוב

החבר שנעזב

אני אבוא חשבון עם מצביעי נעם ווינטר על מה שהם מבשלים לנו.

יפה יפה. אבל לא בשבילי.

האמת היא שהוא היה ממלכתי

לפחות זה

חבל

פחד אלוהים להעיר לבני נוער.

שלא ידקרו אותי עם הסכינים שלהם.

מה עושים עם כל הבוטים הללו?