והדמעות מגיעות. ומציפות.
וקשה.
ולבד.
כן, הבוקר התחיל גרוע.
רבל זאת לא הסיבה לכל הדמעות שלא מפסיקות להציף אותי.
מציפות.
סתם כי ככה.
אני לבד.
יש מסביבי מלא אנשים. המון. אבל אני לבד.
הייתי מגעילה, פגעתי, העלבתי, לא כל כך מהר נחזור לדבר.
זה טוב או לא, אין בי שום כוחות לחשוב. אפילו טיפה.


אפילו לא נכנסתי הביתה, נשארתי על הספה בחוץ.
ולא, אני גם לא אכנס. לא ככ מהר.
די. הכל גדול עלי.


אני צריכה עכשיו חיבוק אמיתי. אני צריכה להרגיש שיש מישהו שאני חשובה לו באמת.
אם יש מישהו כזה, הוא חא היה עושה לי מצפון עכשיו. הוא היה מחבק ונותן מקום לדמעות.
כי אם הבוקר לא הספיק, הם דאגו להוכיח כמה אני לא בסדר.

אין לי אף אחד. את זה אני כבר יודעת.
יש המון ואין אף אחד.
מסובך לי. מבולבל לי. אני לא מבינה כלום.