לנסות להסביר את עמדתך, בנעם והגיון יכול לעזור

היא מעוניינת לשמור על התינוק שלה קצת יותר מבעלה!

היא סחבה אותו במשך 9 חודשים, בחום, בסבל לא פשוט......

באמת נראה לך שמה שעכשיו היא רוצה זה לאבד את התינוק שלה???

רצונה של כל אמא הוא להגן על התינוק שלה שיוולד בבריאות ובבטחה.

אני ממליצה להתיעץ עם מיילדת מנוסה ולבדוק.

אבל בתור אישה שעברה לידה. אני יכולה להבין אישה שרוצה ללדת בבית. בסביבה המוכרת. הבטוחה. בלי רעש ובלאגנים.

זה מסוכן. אתה צודק. אפילו מסוכן מאוד במקרים מסוימים.

יש המון מקרים לצערי שהסתימו במות התינוק. אבל, יש דרכים להפחית את הסיכון.

אפשר להזמין מילדת מנוסה בלידות בית. שמגיעה בד"כ עם אמבולנס שמחכה למטה, לעת צרה. ח"ו.

בכל אופן. אני לא ממליצה. תינוק זה אוצר יקר מידי לאבד בשביל גחמות כאלו.

וסליחה משוטט על ההתקפה למעלה  קצת כאב לי המשפט נשים דעתן קלה.

בהצלחה 

ומשרד הבריאות ממממ אומנם לא איבדתי אמון לגמרי בכל מערכת הבריאות, אבל לצערנו גם שם הכל אינטרסים וכסף..

לידת בית, היום, לא כמו פעם היא ממש לא גחמה. די בורות להגיד את זה

אבל אם בדקת, שלח מאמרים. אשמח לראות.

אז למה שזו תקרא גחמה? לידת בית, זה מקום הרבה יותר טבעי לאישה ללדת. יש מיילדת פרטית, שיש לה מכשור מתאים, וידע מקיף. הרבה יותר נעים ללדת בסביבה הטבעית, מאשר בבית החולים, סביב רופאים לוחצים, שדוחפים לעיתים לעשות דברים שאינם מסתדרים עם רצון היולדת

זה ציוד למציאות רגילה.

עפ"י ההלכה והמציאות, לידה זה דבר שנחשב עם סכון, על אף שפחות מסיכונים אחרים, כי זה מצב "נורמלי".

אם חלילה יש הסתבכות (מספיק חבל טבור שנכרך ח"ו), לפעמים ענין של שניות מבדיל בין ילד ללא נזק, לילד שיגדל חלילה עם נזק מוחי. ולפעמים ממש בין חיים לההיפך.

גם בבי"ח יש סיכונים, אבל מבחינת הזמינות המיידית למצב חירום, כולל של מומחים, מסתבר שאין מה להשוות.

והזמן להתפנות באמבולנס, הוא לפעמים הזמן הקריטי.

וכמו שאמרו, התינוק הוא לא רק "שלה".

ואכן, נכון שיולדת יכולה ללכת אחרי סיפורים ששמעה מחברות, זה לא בהכרח קשור לאיכפתיות שלה שיצא ילד בריא. זה ענין של אופי. יש כאלה שתגדנה לעצמן בשכל: לא מסתכנים. יש כאלה שנוטות יותר ללכת אחרי "סיפורים".

מה גם, שברור שיש כמה וכמה תנאים שלנשים מסויימות לפחות, נוחים יותר בבית, בפרטיות.

אלא מה? שיש גם צד שני. מצב הרוח של האשה, אינו משהו מבוטל, בוודאי בזמן כזה. ואם אשה תגיע לבי"ח ממש "בכח"עם הרגשה שעושה משהו נגד רצונה - זה בהחלט לא מוסיף ללידהולמה שמסביב, כולל מצב הרוח שאמור להיות לה אח"כ.

על כן, כדאי גם לבדוק "מקצועית" היטב, בלי יותר מידי סברות מהאויר. וגם, לנסות שהכל יהיה בהסכמה, באוירה שמתאימה ללידת ילד.

מכמה וכמה סיבות.

ראשית, אבא לכמה וכמה ילדים, מכיר די טוב מציאות של לידות. לא קשה לדעת מה הסיכונים. ואין שמץ ספק שיש סיכונים שהבית אינו יכול לענות עליהם. חלקם צוינו. אפשר להוסיף גם מציאויות שקורות שתוך כדי לידה, בשניות, ממהרים אשה לניתוח. אין דבר כזה בבית.

גם העבודה שיש נשים שיכולות ללכת אחרי סיפורים של חברות בעלות-אג'נדה, זה דבר שמוכר מנסיון החיים. לא כל דבר צריך מחקר מקצועי.

כמו כן, הנושא של החשיבות של מצב רוחה של האשה לקראת/אחרי לידה, אינו צריך מחקר-מקצועי. נושא מוכר מהחיים ומההלכה ומידע כללי מצטבר.

אשר על כן, בהיות שמדובר כאן בשאלה שיכולות להיות לה השלכות רציניות, לשני הכיוונים, לגמרי צריך לכתוב. חייבים. לא תעמוד על דם רעך. חייבים ליידע את האנשים על הסכנה. וחייבים גם להסב תשומת הלב לנושא של תחושתה של האשה בזמן כזה, שגם הוא דבר שיכול להיות בעל השלכות משתנות בחומרתן.

אחרי שיודעים את הדברים האלה, את צדדי השאלה, אז יש מקום לבדוק היטב ולהכריע, לא לפי סברות, את רמת הסיכון בכללי ולאותה אשה, מול ההשפעה על האוירה לקראת הלידה.

לק"י

וסתם ככה, יש סיבוכים שנגרמים בזכות בית החולים (זירוזים פחות הכרחיים שמובילים לניתוח חירום למשל).

אני לא אומרת ללדת בבית או לא. אבל כן ללמוד את הנושא היטב, ולא ללכת רק לפי התחושה האישית או מחקר בודד.

אני סבור שבעניינים של פיקוח נפש יש מקום לכפות את האשה 

והייתי רוצה להאמין שאשה נורמלית,

אחרי שתשמע פסק של רב המוסמך לפסוק - לא צריך יהיה לכפות אותה

או לחלופין שיחה עם רופאת הנשים שלה.

אבל - לפורום יש אג'נדה . . . 

אין אף רב פוסק הלכה שיתייעץ עם מיילדת בית במקום עם רופא בשאלה כזו.

מעניין למה.

כל בר דעת מבין,

שאין שום סיבה בעולם  לקחת אפילו סיכון קטנטן על עובר בריא ושלם, רק כי אמא שלו החליטה שיותר נוח לה בבית.

מעניין מי הן "נשות הפורום הנעימות", שכה מטילות את חיתתן על הגברים כאן.

פסק של רב...

א. לפורום אין "אג'נדה". פורום זה לא הסכמה מראש. זה מקום של דיונים. כל אחד/ת מבעי/ה את דעתו/ה.

מי שלא מסכים לדעה, כותב אחרת.

לפעמים, בפרט בנושאים שיכולות להיות להם השלכות חמורות, קצת "מתלהטות הרוחות". אבל, לדעתי, זו בסופו של דבר לא הדרך. מלבד ההרגשה שזה מייצר, הנסיון גם מראה שזה גורם שדברים פחות יישמעו. מי שחושב שהוא ממש מזעיק על נפשות - אם ינקה את דבריו מכל מיני "חרפות", ויכתוב הכי חד ובהיר את דעתו, יש סיכוי יותר גדול שישכנע. 

ב. לגבי "יש מקום לכפות על האשה", כפשוטו. כלומר, "בכח", כמו אדם שמסכן את חבירו בנפשות - זו שאלה גדולה מאד.

היתה בזמנו אשה זקנה שהרופאים אמרו שחייבם לקוטע את רגלה, אחרת היא מתה תוך מס' ימים. היא התנגדה (דומני שאמרה שרוצה להגיע לעוה"ב עם גוף שלם.. נימוק בוודאי מטופש רציונאלית והלכתית). הרופאים רצו לכפות. לכאורה סברה טובה. הרב אליהו זצ"ל אמר לא לכפות. כנראה תפס שבמצבה, זה עצמו יגמור עליה.

אז אני לא מדמה מקרה למקרה - רק אומר שבעניינים כאלה אי אפשר לפסוק רק "טכנית". 

ואכן, דעתי האישית נוטה, שאע"פ שלענ"ד צריך להסביר שלא ללדת בבית - הרי שבמקרה שמדובר במישה בריאה ללא סיכון מיחד, והברירה תהיה אם שממש תגיע לבית יולדות נגד רצונה או תלד בבית עם מומחית לכך וכל הציוד הראוי, זה עדיף. אבל הדגשתי, שבשביל דבר כזה צריך באמת לשאול פוסק הלכה מובהק. כי אלו דיני נפשות.

ג. ברור שפוסקי הלכה, בעניינים כאלה, מתייעצים עם רופאים. יש כבר כאלה שיש להם ידע רב כ"כ, שיכולים לעשות סקאלה של הדעות (הזכרתי את הרב מנחם בורשטיין), וגם מכירים את הלכי הרוח של כל מיני נשים במצבים כאלה.

ד. תמהני מאיזה "ראש" באה האמרה: "מעניין מי הן "נשות הפורום הנעימות", שכה מטילות את חיתתן על הגברים כאן"..

למיטב ידיעתי, את הביטוי על "אשה נעימת הליכות", אני כתבתי כאן לגבי מישהי שאחת אמרה על דבריה, "שטויות".

מאיפה באה מחשבה כזו, שכדי להגיב על סגנון כזה, צריך איזו "אשה שתטיל אימה".... 

חבל שזו צורת החשיבה. הרי בדיוק ההיפך. אני מכיר את האשה הזו ובעלה, ויודע שאכן יש לה אופי נוח, סבלן - אז באופן טבעי, אם מישהי מגיבה כך על דבריה, מעירים על זה.

ולסיום, הפלא, שדווקא אנשים שלכאורה (וסליחה אם אני טועה) הם די "חדשים, כאן, וודווקא כאלה שאומרים - יתכן בצדק - שכל כתיבתם היא בגלל הסכנה, כותבים בחלק מדבריהם בסגונות שאין להם כל קשר והכרח לנושא הנקודתי. גם מזיקים לעצמם, לאוירה, וגם לאפשרות שדבריהם יישמעו. שווה לעשות ריביזיה.

הרי אם במקום לכתוב "איזו שטות" - היית כותבת "זה לא נכון - צריך בי"ח בהיכון", האם את סוברת שזה היה פחות משפיע בכיוון שאת רוצה?

בוודאי שלא.

ולכן, להגיב כך, למישהי ותיקה כאן ונעימת הליכות - אין לכך מקום.

גם דברים חשובים מאד, אפשר לומר בהיר בלי להזדקק לכך.

שאם מדברים עניינית, מסבירים לגמרי בבהירות מה הבעיה (למשל בדוגמה הנ"ל - "זה ממש לא נכון. חייבים בי"ח בהיכון. אחרת תוך שניות עלולה להתפתח סכנה בלידה שאפילו לרדת במדרגות לאמבולנס יהיה יותר מידי.."), משפיע הרבה יותר.

היה כאן פעם מישהו - שגם מגיח מידי פעם, שהיה כותב בסגנון חריף מאד, מתוך עיסוקו במדעי הרציונאלי, והיה מזלזל לגמרי בכל כיוון אחר - גם הוא בכוונה שיזהרו בנפשות.

התוצאה המוכחת היתה שדבריו הפכו לכמעט בלתי נשמעים.

אני חושב שגם בדברים כאלה שווה לעשות "מחקר" קצת יותר מעמיק, מאשר נסיון לא רב בשרשורים אחרים.

וצריך לדעת, שאם השערתך טועה, אז זה לא נשאר "פרווה", אלא כתיבה בזלזול למישהי מוכרת, שמקפידה מאד, באופן טבעי, על סגנון נעים ומכבד.

[ושוב, כעת לכיוון ההפוך, את מגיבה להודעה שלי ל"כותבת המחקר", וכעת בניק "רפואה שלימה"... אם זו אותה אחת - למה שני ניקים?]

במשטרה על רצח על חלק מהניקים פה

בלי להעליב,   אני פשוט רוצה להבין:

קראתי את תגובתיך - את מגיבה ממש הרבה, וכותבת שאת לא מכירה ולא למדת את הנושא. 

אז מה רצית בסופו של דבר להגיד?

הילד שלה הוא אדם בפני עצמו וזכאי לתנאים הבטוחים ביותר כדי להיוולד.

אנחנו ילדנו בבית, בלידה לא מתוכננת, ואם האחות היתה מזהה את הסימנים מראש ומפנה אותנו לבית החולים לא הייתי צריך להגיע לאזכרה שלו שלשום..

ברור לי שאין מקרים זהים ושההסתכלות שלי על כל זה אינה אובייקטיבית.

מצד שני,

אינני מוכן לקבל את הטענה שזכותה של היולדת להחליט היכן ללדת,

על חשבון הסובבים אותה - בעלה והוולד עצמו, שלהחלטה שלה משמעות רבה עבורם. 

עכשיו הבנתי.

וברור ששלומה של האשה, זה גם לגמרי עניינו של הבעל.. וכן להיפך.

וקל וחומר העובר, שאינו "שייך לאשה" כהו זה יותר מאשר לאביו.. בכלל לא צריך לדבר על זה. אוי למשפחה שיגיעו לדיון כזה...

אלא מה? דרך המלך היא באמת בשיח. מדברים. כל אחד מבין מה שהשני רוצה וחושב, שומע, מבין מה חשוב לו (גם האיש - אפילו אם חושב שזה שיגעון גמור, חייב קודם כל להבין מה כ"כ חשוב לאשתו בכך, אם באמת חשוב לה. ממש להזדהות עם זה. אח"כ להסביר "למה למרות זה". יש להניח שאשה שיש לה כזה גב מהבעל, גם יותר יהיה לה קל ללכת עם הכיוון שלו).

אבל - אם אצל אשה "נתקע" דבר כזה בראש לגמרי, יש לה חרדות מבתי חולים וכד' (יש דברים כאלה) - והברירה, התיאורטית, תהיה פשוט "לכוף" עליה. כפיה מדין פיקוח נפש - זה כבר דבר רב אחריות מאד מאד.

אשה יולדת היא בגדר "חולה מסוכן" עפ"י ההלכה (לא ממש בדרגה כמו "סכנה ממש" כי זה נורמלי) - ולגבי מי שנמצא בגדר הזה, הרי גם מחללים שבת לעיתים בשביל הרגשתו הטובה. ולהגיע כך, במצ"ר נסער ונוראי, זה יכול להיות גם ספק-סכנה עבורה (ולא נעים אולי לומר.. אבל כל זמן שהעובר לא יצא ממעיה, חייה קודמים..).

אשר על כן, זה בהחלט נתון שמחייב התחשבות. זו פסיקה מסוג של שאלת חכם גדול ממש, אם מגיעים למצב כזה, שאצל האשה זה "מוחלט", ומבחינת האיש - פיקו"נ.

כל זה - לתיאורטי. אבל כל אדם שיש לו טיפה נסיון חיים בעניינים אלו, יודע שבאופן נורמלי לא מגיעים לכך.זה איש ואשתו. מדברים... וכו'.

מה זה השפה הזו???

מה את מכירה את המקרה??

לידה בבית יכולה להיות נהדרת, מרוממת ומרגשת הרבה יותר מלידה בבית חולים. עם זאת, לידות רבות נקלעות למצבי סיכון, שמצריכים התערבות חירום מיידית. בשלב זה, התערבות כזו קיימת בבית חולים בלבד, ועל כן, נראה לי סיכון מיותר שלה כיולדת ושל הילד של שניהם (זוכרים שגם לאבא יש חלק בילד?). כחלופה ללידת בית ניתן לחפש בית חולים עם גישה יותר מקבלת, ויש כאלה (אם כי גם שם יש מה להתקדם). 

אני חושבת שזה שהיא "היא סחבה אותו במשך 9 חודשים, בחום, בסבל לא פשוט..." זו בדיוק אחת הסיבות לא לסכן אותו ואותה.  

הוא ממש לא הפירוש שאנשים אוהבים לתת.

הפירוש הוא - "דעתן קלה לעבור מדבר לדבר" אני לא מצטטת מדויק מן הסתם, אבל הכוונה היא שדעתן של נשים, כלומר יכולות הקשב להן, מסוגלות לעמוד במעברים חדים מעניין לעניין. הקב"ה טבע את ה"דעת הקלה" הזו באישה כדי שתוכל לתחזק בית יהודי מתוך שלוה ונחת. 

על מולטי-טאסקינג שנשים מסוגלות אליו בניגוד לגברים, שמענו ??

יודעת שזה לא קשור לנושא השרשור, אבל בכל זאת. 

הלשון הזו מובאת בגמרא (שבת לג), לגבי רבי שמעון בר יוחאי שהתחבא עם בנו בבית הכנסת, מהרומאים, והיו נשיהן מביאות להם אוכל.

אמר ר"ש לבנו: נשים דעתן קלה עליהן. שמא יצערו אותן, ותגלינה אותנו. ואז ברחו למערה.

אז הפירוש הפשוט, לכאורה, של "דעתן קלה", הוא שמושפעות יותר בקלות. קל יותר להזיז אותן ע"י לחץ.

אכן מסתבר, שגם התכונה הזו, יש בה התאמה לתפקידיה של האשה. ויתכן שגם התכונה שהזכרת, נגזרת מזה/שייכת לכך.

הפירוש של "נשים דעתן קלה" הוא שנשים דעתן קלה! גם ברוריה טעתה בזה וסופה היה מר! לא לסלף!

ישנם מספר פירושים לאמרת חז"ל "נשים דעתן קלה"

האמרה הזו נאמרה ע"י חז"ל פעמיים, פעם אחת במסכת שבת ופעם שניה במסכת פסחים, ובשני הקשרים שונים שכאשר מצרפים את שניהם רואים כי לא ניתן לקבל את הפירוש המקובל כפירוש יחיד. 

ליתר פירוט, עיין בספרו של הרב אהרון פלדמן שליט"א, "שלוש שלומות הן", פרק 6 עמוד 59.

בהסברו את הנושא הרב אכן מציין כי הנגזרת של "דעת" הנשים היא היכולת לשכנע ולהשפיע עליהן ביתר קלות, אך זה עדיין לא סותר את דברי אלא רק משתלב איתם.

משמע, בעל יכול בהחלט לגייס לטובתו את "דעתן קלה" על מנת להשפיע על אשתו לקבל את דעתו מתוך דרכי נועם, אך חלילה לא להשתמש בגישת "דעתן קלה" כפירוש מזלזל ליכולות ההיגיון והאחריות של האשה, כפי שנעשה כאן בשרשור מלכתחילה...

כל טוב

זה מה שתכננתי ללמוד בקרוב. כרגע זה מבוסס רק על תחושה מתוך הקשר חברתי שהרוב לא יולדות בבית... האינסטינקט הראשוני שלי הוא חשש..

גם בגלל ההיבט הכספי

אלא אם כן היא רוצה שאם יקרה משהו הוא יוכל להאשים אותה ללא סוף

דבר שממש 'יועיל' לקשר הזוגי

קודם כל, להשתדל להיות לא "כנגד", אלא לשמוע למה רוצה, להביע אמפתיה ל"נקודה" שלה.

אח"כ, להסביר את החששות (אם יש איזה סיבוך ח"ו - בבי"ח זה טיפול מיידי).

ולנסות להחליט ביחד, שהולכים לשמוע מישהו מקצועי בענין הזה.

בסופו של דבר, אם כל הנתונים של ההריון ושל בריאותה לא מצביעים על סיכון מיוחד (ואם יש לכם לשעת הצורך בי"ח קרוב..) - אז נראה שאי אפשר להגיד לה "בכח" שתלד בבי"ח. אפשר לנסות לשכנע בנחת, לברר, אולי גם  היא תסכים.

אבל אם בסוף לא - מסתבר שעדיף שתרגיש שאתה "איתה" (אולי בשביל עצמך תעשה שאלת חכם, אם מותר לך לא להתנגד בכל תוקף לדבר כזה מדין "ונשמרתם לנפשותיכם". אולי תתייעץ עם הרב מנחם בורשטיין מ"פועה", שמן הסתם מתמצא בזה, ויכול לומר לך אחוזי סיכון ריאליים).

אם את חושבת שתשכנעי מישהו יותר, ע"י הסגנון הזה שלך - זו טעות מוחלטת.

דברי חכמים, בנחת נשמעים.

הנה, דוגמה קלאסית. את קראת בכלל מה כתבתי, לפני שהגבת על מישהו שהגיב על הודעתי?

ומישהי אחרת שהגיבה, כתבת שאת מקווה שאינה מגיבה בעד "בצע כסף"..

אז אם את מרגישה שהנושא כ"כ מרתיח אותך עד שאינך יכולה לקרוא בדקדוק על מה מגיבה, או לומר בסגנון מתון ובהיר בדיוק את אותם תכנים - אולי הברירה העדיפה היא לא להגיב?.. 

די ברור לי, שגם הנימוק של חשש לנפשות לא רלוונטי כאן, כי המציאות מראה שמי שמגיב/ה בסגנונות כאלו, גורמ/ת אנטיזוניזם לדבריו/ה.

מי שחטאה זו רק את. לכלכת כאן את פיך. אם זה נראה לך "לא להתייפיף", יבושם לך.

אל תחזרי. לא נראה לי שזה מאד מרשים מישהו.

בחירה חופשית יש גם בשקרים וגם בשמירת הלשון.

אז אפרט, שמא באמת לא הובן:

א. אני כתבתי הודעה מפורטת בענין (תגובה לכותבת הותיקה, ונעימת ההליכות, יעל). הסברתי שם שבלידה בבית יכולים להיות במצבים מסויימים סיכונים גדולים שלא יהיו בבי"ח. ועם זה - שאשה שממש בנפשה - לא משנה מאיזו סיבה - ללדת בבית ותגיע לבי"ח ממש בעל כרחה, זה גם כן דבר שיכול לעלות ביוקר במצבים מסויימים, כי גם מצב הרוח של היולדת חשוב, לפני ואחרי הלידה. ועל כן אמרתי, שאין כאן מקום לפעול רק מ"סברות", אלא ממש להתייעץ מקצועית, גם בכללי וגם ספציפית לגבי המדוברת (אכן, הרב בורשטיין שהזכירו פה, למשל, מקצועי לגמרי).

מישהו הציע לעיין בדברי. תגובתך היתה: "דן מוסמך לפסוק בספק פיקוח נפש"? "אבל אולי הוא מוסמך לפסוק גם בניגוד לגדולי הרופאים".. זה סגנון מזלזל (ומצד האמת, בעצמך), מר - ומעל הכל, שקר. שהרי אני כמובן לא פסקתי בכך. אדרבה, הערתי על הצדדים השונים של הענין, כדי שאכן יבררו היטב בענין שנוגע בחשש סכנה.

כך צריך לנהוג כל אדם אחראי, שיודע מה ה"שאלה". לעורר עליה, שישאלו. לא תעמוד על דם רעך.

עניתי לך בעדינות ועניינית, בתקוה שתירמזי ותתמתני (לא בתוכן - אלא בסגנון ובדיוק באמת, ביחס לאנשים).

הודעת שלא חזרת בך - לא היתה לי ברירה אלא להגיב כאן, וגם כאן התאפקתי.

ב. למישהי אחרת, שניכר שכתבה בתום לב ומתוך בירור רציני שעשתה, כתבת שאת מקוה שאינה עונה בעד בצע כסף... האם היית מסכימה שמישהי תכתוב עלייך שמקווה שאינך מגיבה בעד כסף מבתיה"ח?....

מה זה עוזר ל"פיקוח נפש" שאת כותבת כך?  האם אי אפשר ממש את אותו תוכן לכתוב עניינית, בהיר לגמרי, להסביר עד כמה למיטב ידיעתך זו סכנה?.. בלי  "ציונים" וחשדות. 

ג. לבעל ששאל, כתבת שאשתו מטומטמת. אז את כותבת כעת שאני יכול להחליפה במילה אחרת.. אני לא צריך להחליפה בכלום. הבעיה אינה שלי אלא שלך. לי זה לא עושה כלום. את מזיקה בכך לעצמך, ולאופציה שדברייך יתקבלו.

אם את באמת חוששת לדיני נפשות, אמרי את הדברים בצורה כזו שאנשים ירצו לקרוא ולקבל. אחרת, גם עלייך עלולה להיות אחריות לכך שלא רצו לשמוע אותך.

ולא תוכלי להגיד, "מצפוני נקי.. התרעתי". לא נכון. ר' חיים מוולוז'ין כותב, שמי שטבעו לא לדבר רכות - פטור הוא מלהוכיח. 

אלא אם כן כל הענין זה לומר "מילה אחרונה", שאז אין לי ענין להתחרות בכך.

כל אדם יכול לטעות בלהט ויכוח, ולהיגרר לסגנונות לא רואיים, או התייחסויות למה שלא נאמר.

אז הדרך הקצרה והישרה היא לחזור מכך. זה הכל. כל טוב.

אם כן, מדוע צריך שני ניקים?

אם לא - התגובה לא היתה אלייך.

אם כי, אני באמת חושב שבכללי, גם משהו ש"מרתיח" אפשר להגיב עניינית, גם אם חריף מבחינת התוכן ובהיר. זה בדרך כלל גם עוזר יותר, שזו מן הסתם גם מגמתך.

וההיא שהביאה כל מיני מקורות והערות לגבי לידה ביתית, חושבת שאכן ביררה לעומק. הדרך הטובה ביותר היא להסביר למה לדעתך זה לא נחשב כך - או למה כדאי בכ"ז לשאול רופא ממש מומחה ממדרגה ראשונה.

ל"רפואה שלימה".. אחרי שכתבה "ראה תגובה תגובותי הקודמות". לא התייחסתי שם כלל למה שאת כתבת ליעל.

על כך הגיבה "רפואה שלמה", "ראה תגובותי הקודמות"..

עניתי לה, "ראיתי" וכו' - 

ואת הגבת על זה, "אינני רואה מקום להתנצל". הגבת על הודעה שכתבתי לה, לא אלייך.

[אבל שימי לב, שאפילו בטעות הפשוטה הזו שלך, באופן שרשור, כבר הספקת להוסיף "משרשור האריה, וכו' (לא יודע מה השרשור הזה..). אז מוטב לבדוק, האם באמת ה"רגזנות באה רק בענייני פיקוח נפש, או שה"פיקוח נפש" גורם להוציא סגנון שעדיף שלא יהיה.

ואל דאגה, מה שאני רוצה לכתוב, אני כותב בניק שלי]

האחד, הוא נושא השרשור.

בנושא זה, אני מניח שהדעות שלנו קרובות למדי, לפחות.

הנושא השני, הוא איך מדברים.

בנושא הזה יש לנו מחלוקת, לפחות.

[ואף אחד לא מחליט "ברוב קולות"... זה פורום. כותבים דעות]

היא מגיבה על כך שאמרו לה שכותבת בסגנון לא שייך בעליל,

ואת מדברת על "אנשים שקראו מאמרים".

ואת גם "פסיכולוגית" כעת... "זה מרגיז אותם כי הויכוח לא בין שווים" "הפערים יותר מידי גדולים".

אמנם אני אישית לא כתבתי בשם "מאמרים" - אבל מכיוון שמשום מה הגבת לתגובה שלה על הערתי לגבי סגנונה - 

אז אגיב ואומר, "בעדינות", שחוסר-הענוה בכתיבה "הפערים יותר מידי גדולים".. מראה בדיוק ההיפך.

ב"ה, יש כאן אנשים חכמים, נעימי הליכות, בעלי השכלה בתחומים שונים - 

הפערים היחידים היותר מידי גדולים כאן, זה בין סגנון הכתיבה של שתיכן, לבין הסגנון של חלק גדול מהאחרים כאן.

ובמחשבה שזה הרגיז מישהו כי חשב ש"הויכוח לא בין שווים".. כבר התעלית על עצמך... אני בטוח במאה אחוז, שאף אחד לא העלה בדעתו דבר כזה לרגע. לא יאומן, עד היכן אדם יכול להטעות את עצמו, ש"ידע" שמה שמרגיז, זה כי חושבים שלא נמצאים "ברמה שלו".... פשוט לא יאומן.

ואחרי זה, את בעצם מציינת, את הדבר הדי פשוט שגם אני מסכים איתו, שבאמת לא צריך להיות רופא כדי להבין את הסיכון שבלידת בית. אפילו לא צריך "מאמרים" בשביל זה.

כבר הסברתי לעיל, שאני העליתי מפורש רת הסכנה שבלידת בית, וגם את החשיבות של ברגשת האשה, ושעל כן חשוב להתייעץ בנושאים כאלה ממש עם בעל מקצוע.

אז כאשר את כותבת "דן פוסק הלכה?.. אבל אולי הוא מוסמך לכתוב בניגוד לגדולי הרופאים", אז קודם כל זה סגנון זול, שמבזה את כותבתו בלבד. דבר שני, זה ההיפך מהאמת - שהרי אני, בדיוק ההיפך, לא "פסקתי", אלא העמדתי על צדדי הבעיה בדיוק כדי לחדד את הצורך לשאול מומחים.

ולא כתבתי ש"הרגשת האשה היא שקובעת בסוף כל השיקולים", אלא שאי אפשר לכפות אותה "בכח", זה לא מציאותי. אפשר לנסות לשכנע בכל דרך שניתן.

מצער מאד, שדווקא שתיים כאן שמתיימרות בידע מקצועי, שסביר שגם יש להן, מוצאות לנכון להתבטא בצורה מרה, במילים בוטות. אם זה מה שגורם "ידע מקצועי", אז מצער מאד.. ואם זה לא בא מהידע אלא סתם מאיזו מרירות, שווה לעבוד שלא להוציא את זה על מה שלא שייך.

כתור אחת שלומדת אחיות,

הבנתי שיש אופציה ללדת בבית עם מיילדת מומחית בלידות בית.

אבל יש לזה תנאים ואחד מהם להיות בטווח של 20 דקות מבי"ח.

אם זה רלוונטי, שווה לבדוק.

בכל מקרה ללכת ראש בקיר בטוח לא יעזור

ז"א ידאג שיהיה רופא ומיילדת.

יעלה הון אבל חבל שהילד שיוולד ישא על גבו תסכול וויכוח של ההורים סביב לידתו.

לגבי כל הדיבורים פה על כך שהתינוק הוא של שניהם וכו', להזכירכם שגם בהלכה מצב הוח של היולדת מאוד משמעותי עד כדי כך שאם יולדת בשבת אפשר שמשהו 'יחלל' איתה שבת בנסף למי שמסיע את הרכב או האמבולנס בשביל שהיולדת תהיה רגועה. כך שזה כלל לא עניין של מה בכך מצב הרוח של היולדת ואי אפשר לסחוב אותה בכח לבית הרפואה

אני קוראת סמויה ונרשמתי רק כדי להגיב על הנושא הספציפי, מתוך הידע המשפחתי שלנו.
לצערי המודעות לנושא של לידות בית בארץ שואף ל-0 (חוץ מאלה שבדקו לעומק והחליטו שכן).

סליחה מראש על המגילה, אני מנסה להתייחס לדברים שנכתבו מעלי.
 

קודם כל -

כל דברי מתייחסים ללידת בית בליווי מיילדת בית מוסמכת בלבד.
 

לגבי החייאה - למיילדת בית יש הסמכה רחבה יותר ממיילדת רגילה של חדר לידה.
היא מגיעה עם ציוד החייאה, חמצן, סקשן, ועוד.
בנוסף היא מביאה את כל שאר הציוד שיש בחדר לידה,
ציוד סטרילי, כולל ציוד תפירה (זה חלק מההסמכה המיוחדת של מיילדות בית).

לגבי סיכון, סיבוכים וכו' -
כל המחקרים שבוצעו על לידות בית תמיד בוצעו על קבוצות זהות
של נשים בהריון רגיל ותקין (סיכון נמוך כמו שקוראים לזה...)
כלומר - ההשוואה תמיד היא לקבוצה זהה של יולדות בחדר לידה, ולא לכלל היולדות שחלקן בסיכון גבוה.
כך שהמחקרים אכן אמינים.
בוצעו עשרות מחקרים, על עשרות אלפי לידות (!) במקומות שונים בעולם, והתוצאות בכולן הן שלידות בית הן ברמת בטיחות זהה או גבוהה יותר לעומת לידות בחדר לידה. יש לא מעט חומר ברשת, אפשר לחפש ולמצוא. מקום טוב להתחיל הוא אתר "באופן טבעי" שמרכז הרבה חומר בנושא, כולל הפניות למחקרים.

רוב הסיבוכים שקורים בלידות, בניגוד למה שחושב הציבור הרחב, לא מתפתחים תוך שניות, מלבד:
1. היפרדות שליה מלאה ופתאומית. מצב נדיר מאוד ואכן מסכן חיים (גם אם הוא קורה בחדר לידה או בדרך לשם).
2. תסחיף מי שפיר, וכנ"ל, נדיר מאוד.
3. יש מצבים של צניחת חבל טבור שהם אכן מסוכנים, זה גם מצב נדיר מאוד, וגם אם קורה בלידת בית יש דרך למנוע סיבוך.

חבל טבור מסביב לצוואר הוא בד"כ לא מצב מסוכן, שכיח מאוד, קורה ב-30% מהלידות בלי קשר למיקום, וכל מיילדת יודעת לשחרר את החבל בעדינות מעל ראש התינוק כדי שלא יקרה לו כלום. גם אם כרוך פעמיים ושלוש.
יש מקרים של חבל טבור קצר מדי שגם כרוך סביב הצוואר - שוב - נדיר ביותר, וברוב המקרים מצריך ניתוח אך לא בהגדרה של מצב חירום.
 

יתרון ברור בלידת בית - המיילדת שנמצאת עם היולדת כל הזמן, ובד"כ יש גם דולה.
לעומת חדר לידה שם מיילדת אחת על 3-4 נשים, מה שמאפשר מצבים בהם היולדת לבד בחדר בחלק מהזמן, לפעמים גם קרוב לשעה, ואם מתחיל להתפתח סיבוך לא תמיד עולים עליו מיד (ואז, אחרי שגילו באיחור - מטיסים לניתוח ו"הצלנו את האמא והתינוק" כשלפעמים איתור מוקדם היה מונע ניתוח בכלל).
בנוסף הנהלים בבית גמישים יותר כי לא צריך להתאים אותם למערכת נוקשה שעוברות בה אלפי נשים, אלא כל מקרה לגופו. יש המון מקום לרצון היולדת בתוך הטווח הבטוח.
 

עוד יתרון - לידת בית מאפשרת ליולדת תנועתיות, שהיה בבריכת לידה ועוד מגוון רחב של דברים שגם מקלים מאוד על הכאבים, גם מזרזים את הלידה, וגם מונעים חלק מהסיבוכים השכיחים בחדר לידה.
(אם אני אפרט גם כאן... זה ייקח עוד קילומטר של הודעה, אז נסתפק בזה...)

דבר אחרון לבינתיים כי חפרתי המון -

לבתי הרפואה יש אינטרס כלכלי ברור לעודד נשים ללדת בחדר לידה - זה הערוץ המכניס ביותר שלהם, מקבלים מהמדינה 12,000 ש"ח על כל יולדת (נכון ללפני שנתיים, מאז לא בדקתי). 
באנגליה למשל, משרד הבריאות ממליץ כאופציה בעדיפות ראשונה (המלצה רשמית של המדינה!) ללדת בבית בכל הלידות בסיכון נמוך. המלצה שניה - לידה במרכזי לידה (יש גם בארץ כזה, במרכז). המלצה אחרונה - לידה רפואית.

מאיפה כל הידע?

כי לפני שבעלי ואני החלטנו על לידת בית עשינו מחקר די היסטרי, אח"כ גם דיברנו עם כמה מיילדות, נפגשנו עם אחת, ומאז היא מלווה אותנו, כ-12 שנה.... בכל הלידות ב"ה. אשמח להמליץ.

ואגב, שיחה עם מיילדת בית יכולה להפיג הרבה מהחששות.
אתה יכול פשוט "לחקור" אותן על כל דבר שמדאיג אותך.
(זה מה שאנחנו עשינו, ודיברנו עם כמה לפני שהחלטנו).

אולי תעשו רשימה של כל הדברים שמפחידים או מרתיעים אתכם\אותך, ותתחילו לברר?
בסופו של דבר אפשר גם ללכת לכיוון של חדר לידה טבעי עם מיילדת פרטית כמו שיש בלניאדו ועין כרם.

או לידה במרכז לידה - יש מקום כזה במרכז.
מי שמיילד שם הוא רופא, לצערי לא זוכרת את השם או את שאר הפרטים, רק שהוא מיילד במים.
יש גם רופא נוסף שהוא מיילד-בית בירושלים.
בקיצור -

בטוחה שתמצאו את שביל הזהב.
צר לי על ההפחדות שצצו כאן, בהצלחה ושיהיה בשעה טובה.

וכך לפתור את הבעיה 

חוקית אפשרי? כלומר אולי להגדיר אותה כדולה לצורך העניין, והיא תהיה בבית החולים לאורך כל הלידה (כך שבמידה ויש מצב סיכון היא תראה מייד וכו וכו), וגם במצב של סיכון יהיה מערך חירום מתאים ומיידי. 

אני יודעת על מקרים של רופא פרטי בלידה, שהועיל מאוד, אך מבחינה כספית לא כל אחד יכול להרשות לעצמו דבר כזה...

ועיצה לשואל, את הדיון עם אשתך תנסה לעשות קצת פחות סוער ומתלהם ממה שהולך פה בפורום

עוד יותר מזה - יש מיילדות בית שעובדות במקביל גם בחדר לידה רגיל.
בהדסה עין כרם הייתה פעם מישהי כזו, לא יודעת אם עדיין.

כבר הנחת בתחילת דברך שכולם שוגים חוץ ממך, כך שכל מה שתגידי משתמע כנכון. 

לך ב"ה היה מזל, ולידות הבית שלך לא היו מסוכנות, איזה כיף. מי אמר שכך יהיה אצל השואל ואשתו? 

איך ניתן לקחת סיכון על חיי אדם? 

את התייחסת ל3 מצבי סיכון, מרפרוף קל בנתונים נראה כי (מניחה שיש נתונים יותר מדויקים, אבל בגדול):
1. היפרדות שליה- מתרחשת אחת ל100 לידות או אחת ל1200

2. תסחיף מי שפיר- אכן מאוד נדיר וקורה אחת ל־15 אלף עד 53 אלף לידות

3. צניחת חבל טבור קורה אחת ל200 לידות 

בעיני, נתונים כאלה בענייני נפשות (ולידה היא מצב סיכון למרות הכל!), לא הייתי מהמרת על חשבון היולדת (לידה ראשונה?) ועל חשבון העובר, שיכול לצאת פגוע מוחית/ למות. 

מעבר לכך, יש כל כך הרבה סיכונים אחרים שלא ציינת הדורשים ניתוח מיידי- שלא ניתן לנבא אותם מראש על מנת להחליט האם האישה היא במצב סיכון או לא והאם מתאימה ללידת בית או לא.

והערת אגב, מחקר שמשווה בין אוכלוסיות בריאות בדיעבד הינו מוטה מלכתחילה. 

בכל אופן בהצלחה בהחלטה המשותפת. 

מעידות על פחד, שאינו מבוסס על ידע.
בתחילת הדרך, כשחשבנו על לידת בית, גם לנו זה היה נשמע לא בטיחותי, ואולי לא בר ביצוע.
לכן הלכנו ובדקנו את הנושא, חקרנו אותו לעומק והגענו למסקנה.
גם אם השואל ואשתו יבדקו את הנושא לעומק ויגיעו למסקנה שזה לא מתאים להם זה נהדר, אבל למה סתם להפחיד?

לגבי היפרדות שליה -
היפרדות שליה ברוב המקרים אינה פתאומית ואינה מלאה.

אם מתחיל דימום מדאיג שמעיד על תחילת היפרדות שליה - ממהרים ישר לאשפוז.

המצב המסוכן ברמה של סכנת חיים לאם וליילוד הוא היפרדות שליה מלאה ופתאומית, שזה מצב נדיר מאוד. וגם אם קורה בחדר לידה והמיילדת בדיוק בהפסקת צהריים או בדיוק נמצאת בעיצומה של לידה בחדר הסמוך - המצב של היולדת עלול להידרדר תוך שניות בלי שאף אחד יהיה שם.

צניחת חבל טבור -

אם מצליחים להכניס אותו חזרה הכל בסדר (בעז"ה כמובן!). זה עלול לקרות בבית באמצע צירים, זה עלול לקרות באוטו, וזה עלול לקרות בכל מקום. כאשר יש מיילדת בית בשטח היא תדע איך לפעול כדי להשאיר את החבל בפנים, וכן, זה מצב שמצריך פינוי מיידי.
אגב, מכירה אישית מישהי שזה קרה לה בבית, בזמן שהתארגנו לנסיעה לחדר לידה, הזמינו מיד אמבולנס והפראמדיקים היו היסטריים ולא ידעו מה לעשות. הדולה שליוותה אותה הייתה מדהימה, פעלה בקור רוח והצילה את התינוקת.

חבל שלידה נחווית כתהליך שכרוך בכל כך הרבה חרדות.

לק"י

ולהבנתי מיילדות בית מוסמכות לא יקחו סיכון כזה על עצמן.

לזו היתה כוונתי "לא בכל מקרה".

שאין הבדל סטטיסטי באחוזי ה"סיכון",
והדבר הוכח מחקרית.

אישית אני לא דוגלת בגישה שרואה בלידה מצב מסוכן.

יש עוד התייחסויות במקורות.

למשל -

על היולדות העבריות "כי חיות הנה".

על זמן הלידה שזה עת רצון ואפשר להתפלל על חולים וכד'
ההקבלה בין לידה לגאולה (!)
עצם העניין של נתינת חיים שזו הפעולה הכי קרובה למעשה הבריאה שאדם יכול להגיע אליו, מעין יצירת "יש מאין" ולכן יולדת היא קרובה מאוד ל-ה'.
ובפרט שכל התהליך הוא כל-כך ניסי וכל-כך מרגש.

יש עוד דברים בחז"ל שנקראים "בחזקת סכנה".
לדוגמה - "כל הדרכים בחזקת סכנה".
האם בגלל זה נהיה בחרדות כל פעם שאנחנו יוצאים לטיול משפחתי? 
 

אין הבדל בין אחוזי הסיכון להסתבכות של הלידה (שזה נשמע הגיוני בהחלט) או ליציאה בשלום של האם והילד ממצב הסיכון? כי אין ספק כי גם בבית החולים יש הרבה לידות בסיכון, אך גם יש מערך שלם שתפקידו להתמודד עם מקרים כאלה. 

השאלה היא האם האחוזים של הלידות שנגמרות בפתרון לא מיטבי בבית החולים= לאלו של הבית? הנתונים על כך ידועים לך? כי בעיני זה מה שחשוב(:  

לא רק זה - יש סטטיסטיקות על סיבוכים ספציפיים ואופן פתרונם.
ומכל הבחינות יוצא שלידת בית בטוחה כמו לידה בבית רפואה.

ההגדרה של לידה כמצב מסוכן רפואית, ברמה פחות מסכנה רפואית מובהקת, בגלל שזו תופעה נורמלית, היא הגדרה שנמצאת בחז"ל ובפוסקים, היא מנחה הלכה למעשה איך להתייחס ללידה בשבת וכו', וגם רפואית מנחה התייחסות שצריכה "כוננות" לשעת הצורך.

כל מה שכתבת כאילו "כנגד", בהודע זו, לא עומד על אותו מישור.

בוודאי לא מה שנאמר בחומש. אבל גם העת רצון וכו'. הרי חכמים גם אומרים ששכינה למעלה ממיטתו של חולה.

אין סתירה בין זה שלידה זה זמן עצום ונשגב מאד, כמו שכתבת, קרובלמעשה הבריאה, גאולה, ניסי, מרגש.. הכל נכון.

וזה כלל לא עומד על אותו מישור של מה שמוגדר כ"מצב סכנה" מבחינה הלכתית-רפואית, אע"פ שאכן ב"ה אין צורך לגשת בלחץ כאילו חלילה הולך לקרוא אסון.. אבל, יחללו שבת, לא ירשו לצום ביום כיפור, וכו'. זה מה שנקרא הלכתית "חולה שיש בו סכנה". גם אם מחייכת מאוזן לאוזן, וכבר עוסקת בהודעות מהנייד לכל העולם.... לא לערבב בין ההגדרה ההלכתית, לבין התייחסות רגשית יפה ומרוממת.

לא קשור לפה אגב, אני נפגשת בזה כל הזמן אצל נשים,
ומאוד משתדלת לחזק חברות ומכרות בנושא.

ככל שלאשה יש גישה חרדתית יותר ללידה כך יש סיכוי רב יותר לסיבוכים,
וזה מבוסס גם על הפיזיולוגיה ולא רק משהו נפשי (קשור להורמונים שמופרשים בשעת לחץ).
ולהיפך -

ככל שהגישה חיובית יותר כך הלידה קלה יותר, מהירה יותר, ועם סיכוי נמוך לסיבוך.

אז כן, יש קשר הדוק (תמצא אותו גם בהלכה, אגב).

אני לא מתיימרת להביא גישה הלכתית טהורה,

בפרט שהלכה היא דבר רחב מאוד ולכל רב יש את אופן הפסיקה שלו גם בתחום זה.
 

וכמובן שעושים השתדלות וכו'
גם הזמנת מיילדת בית היא השתדלות, לא פחות מלהיכנס לרכב ולנסוע לחדר לידה.

אבל מה שהבאת מהמקורות, כדי להראות שעפ"י המקורות לידה אינה "מצב סיכון" אינו נכון. ועל זה הגבתי.

כל מה שהבאת לגבי רוממות הערך, וגם כל השתדלות לקחת את הענין בצורה רגועה ככל האפשר, בלי להפחית מהזהירות הנדרשת, בווודאי מבורכת.

[וזה לא שייך לכך ש"הלכה היא דבר רחב מאד ולכל רב יש את אופן הפסיקה שלו... כי לגבי הענין ה"רוחני", זה לא שייך לפסיקה כלל וכלל. ההבנה של ערך הלידה זה לא דבר "הלכתי". ולגבי הענין ההלכתי - חלילה, אין רב אחד בעולם כולו שיכול לשנות משהו לגבי ההתיחסות אל יולדת כ"חולה שיש בו סכנה" (כנ"ל, בדרגה פחות מהגדר הרגיל - כי זה דבר נורמלי, כך מובא בפוסקים).רב שיעז לומר שאסור לחלל שבת עבור יולדת, או שיאמר לה לבדוק אם יכולה לצום שלושה ימים אחרי לידה ביום כיפור - ולא יהיה רב כזה - "יעיפו אותו מכל המדרגות"... כי הוא מיקל בהלכות פיקוח נפש. ממש אין דבר כזה. אנחנו יכולים בימינו להחמיר יותר בגלל חולשה וכד' בענייני פיקו"נ, אבל לא להקל במה שכבר קבעו חכמים]

מה ה"השתדלות" הראויה, המקסימלית האפשרית, שזה מה שנצרך - את זה צריך לשאול מומחים, רבנים ורופאים.

אבל כלל לא נכנסתי כאן לנושא של "לידת בית". רק לגבי ההגדרה ההלכתית של המצב, שאינה על אותו מישור של ההסברה הרוחנית ואינה סותרת אותה, ובוודאי אינה סותרת התאמצות רצינית להפחתת חרדות. אדרבה.

לא הבאתי את המקורות הללו כדי לסתור ח"ו את ההגדרה ההלכתית של יולדת,

אלא כדי לחזק את הצד החיובי -

אני פשוט דוגלת בגישה של להתמקד בחיובי, ולא במילה "סכנה" שמעוררת חרדות.

ואגב, זה דבר שנכון בכלל במצבים רפואיים מגוונים.

גם אדם שחולה ל"ע במחלה מסוכנת, אבל בא בגישה חיובית - סיכויי ההחלמה שלו עולים פלאים, מכירה אישית סיפורים של לפחות 3 אנשים שמוגדרים כ"נס רפואי", שנחלצו ממצבים שהוגדרו חסרי סיכוי.

אבל מה יש להשוות בכלל?

מיילדות בית עוברות הכשרה איך לשחרר כליאת כתפיים.
מכירה גם סיפורים כאלה שאכן קרו בפועל והלידה הסתיימה בשלום.

כליאת כתפיים מתרחשת בד"כ בתינוקות גדולים, הרבה פעמים כשהאם סוכרתית.
ולכן תינוק בהערכת משקל מעל משקל מסויים לא יכול להיוולד בלידת בית.

קשה לי להאמין שמיילדת בית תשבור כתף לתינוק כדי ליילד אותו בכוח.
סביר שהיא מסתכנת מיד בשלילת רישיון והן מאוד זהירות בנושא הנהלים שלהן.

אבל מצד שני מכירה סיפור כזה שקרה בחדר לידה עם רופאה.

אולי לא כדאי להגיב בהתלהמות ולהאשים אותי בדברים חסרי שחר.
אני משערת שתעשי שירות טוב למערכת הרפואית אם תגיבי בצורה שקולה.
כרגע -

צורת הדיון שלך ככל הנראה מרחיקה אנשים ולא מקרבת אותם.

מאחר ואני לא מכירה אותך, ולא יודעת באיזה פורומים את קוראת,
ומאחר ונרשמתי לפה נקודתית - רק בשביל לסייע לזוג הנ"ל
וללא שום כוונה אחרת או רצון להיות פעילה -

את יכולה לנשום עמוק. 
יותר לא אגיב לך,
אני לא מעוניינת לנהל דיון לא-ענייני ומלא בהאשמות אישיות.
 

הבאתי את נקודת המבט האישית שלי לנושא,

ואת הידע הפרטי שאני ובעלי צברנו ב-12 שנה - מתוך רצון לשתף.

אני מבינה שלך זה לא מתאים,

ולא מסתדר עם מערכת השיקולים לפיהם את חיה\עובדת. וזה בסדר.

סה"כ כולנו "ילדים גדולים", וכל אחד עושה את השיקולים והבחירות שלו.
גם לגבי איך הוא חי, וגם לגבי הגישה שלו לחיים.

ממש לא ציפיתי להתקפה, בסה"כ שיתפתי בעובדות שידועות לי ונמצאות ברחבי הרשת - זמינות כל דורש.
 

לגבי השאלות ששאלת -
(אמא'לה, אני מוצאת את עצמי מגיבה פה בהודעות באורך לא הגיוני........)
 

א. אחד הגורמים שידועים כמעכבים לידה, גורמים לסיבוכים ועוד הוא לחץ, שמשפיע על המצב הנפשי של היולדת (יש לכך גם התייחסות הלכתית רחבה מאוד). 
הורמון הלידה (אוקסיטוצין) מופרש במוח ברמות גבוהות מאוד במצבי רוגע, שמחה ושלווה. ולעומת זאת - במצבי לחץ מופרש הורמון האדרנלין שמעכב את הזרימה הטבעית של הלידה.
המעבר מהסביבה הבטוחה של הבית לסביבת בית הרפואה יוצר אצל הרבה נשים פחד, לחץ, חרדות ואלה משפיעים על המהלך התקין של הלידה.
אשה שמרגישה רגועה ובטוחה בסביבה רפואית - לא תחווה את הדברים הללו (והיא יכולה לחסוך בכיף את הסכום המכובד שעולה ללדת בבית......) אבל יש נשים רבות שהלידה שלהן נתקעת, נעצרת או מסתבכת כשהן מגיעות לסביבה הרפואית דווקא.

לידת מים - כיום אין בית רפואה בארץ שמאפשר את זה.
יש בלניאדו בחדר הטבעי אמבטיה או ג'קוזי, אבל לא ללידה עצמה אלא רק לצירים.
בואי נגיד שאם אשה מחפשת דווקא את הקרבה לסביבה רפואית צמודה - זו בהחלט אפשרות שיכולה להוות פתרון נהדר. יש חדר כזה גם בעין כרם בירושלים. המיילדות בחדרים הטבעיים הן בראש טבעי ובאמת מאפשרות תנועתיות, תנוחות, לפעמים עושות עיסוי וכד'.

ב. המחקרים נערכו ברחבי העולם המערבי -ארה"ב, אוסטרליה, אנגליה ועוד. לא יודעת לגבי האמבולנס.
יש קביעה רשמית של "ארגון הבריאות העולמי" WHO מלפני בערך 20 שנה לגבי בטיחותן של לידות בבית כמקבילה ללידה בחדר לידה (ההתייחסות היא להריון תקין בסיכון נמוך, ולידה מתוכננת עם מיילדת מוסמכת).

(אני מדגישה את זה, כי מתרחשות גם לידות ללא מיילדת, של נשים שיולדות לבד מבחירה. וגם אלה נחקרו, והוכחו כלידות מסוכנות, עם אחוז סיבוכים ותמותת תינוקות גבוה באופן יחסי).

מיילדות בית בארץ - את תמיד יכולה לשאול את המיילדת כמה שנות ניסיון יש לה, גם לדעתי זה שיקול חשוב, ואכן בחרתי מישהי שהיה לה ניסיון מיילדותי רגיל של 10 שנים לפני שעברה הסבה למיילדת בית.

ובכל מקרה מיילדת בית לא מקבלת יותר מ-2 לידות לחודש, לא משנה איפה היא גרה בעולם...
כי היא מחויבת ליולדת וחייבת להיות זמינה עבורה 24 שעות ביממה סביב תאריך הלידה (שבועיים לפני עד שבועיים אחרי).

ג. יש נהלים שנקבעו על ידי משרד הבריאות. כל עוד עומדים בהם זה נחשב בסדר. גם בבית הרפואה יש נהלים, וגם שם לא תמיד הכל צפוי מראש וזורם לפי הספר.

מקווה שעזרתי!

עוד אינפורמציה מן הסתם תוכלי למצוא באתר של "ארגון מיילדות הבית בישראל".

מי את בכלל

אף אחת לא יולדת מול קבוצת סטודנטים בלי רשות. גם בבתי חולים אוניברסיטאיים (עין כרם, הר הצופים ורמב"ם) מותר ליולדת להתנגד ולבקש לא להכניס מתמחים למיניהם.  

כמו שציינתי למעלה בשרשור, אני אישית נגד לידות בית ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. אבל,

מה שבטוח נכון הוא לא לתת תשובות נחרצות לחלוטין לכאן או לכאן, היות ומעורב כאן שלום בית של אנשים. עדיף לתת תשובות ורעיונות שיעזרו לשני בני הזוג להתפשר ביניהם ולעשות מה שמתאים לשניהם יחד - לידת בית או לא. וכשיש שלום בית ועושים דברים מרצון משותף, שתי התשובות כנראה נכונות. 

צריך להפריד בין העניין הבריאותי,לבין המחלוקת בין הבעל ואשה.

נשפכו כאן קולמוסים רבים על לידת בית.

צריך הרבה ידע בכדי להחליט החלטה מושכלת שמתאימה לשני הזוג.

לידיעת הגולשות יש קריטריונים מאוד ברורים של משרד הבריאות בנושא.

אישית - סיימתי את ההשתתפות כאן,
בטוחה שהשואל ואשתו ימצאו את הדרך הטובה ביותר עבורם,
וימצאו את שביל הזהב שלהם.

אני לא כל כך מבינה על מה קמה כזו מהומה של הפחדות והאשמות,
וטענות נוקבות וחריפות נגד משהו שלגמרי מעוגן בחוק, נקבעו לו נהלים ברורים ע"י משרד הבריאות,

ובנוסף -
(כתבתי את זה פה איפה-שהוא אבל נעלם בים ההודעות....)

יש קביעה רשמית של "ארגון הבריאות העולמי" WHO מלפני בערך 20 שנה לגבי בטיחותן של לידות בבית כמקבילה ללידה בחדר לידה (ההתייחסות היא להריון תקין בסיכון נמוך, ולידה מתוכננת עם מיילדת מוסמכת).

(אני מדגישה את זה, כי מתרחשות גם לידות ללא מיילדת, של נשים שיולדות לבד מבחירה או בטעות. וגם אלה נחקרו, והוכחו כלידות עם רמת סיכון גבוהה, עם אחוז סיבוכים ותמותת תינוקות גבוה באופן יחסי).

לידה היא התרחשות נפלאה וניסית,

מורכבת ממכלול של דברים ולא רק "מצב רפואי" בהגדרתו הקרה.

וכשבאים בגישה כזו, בד בבד עם הכנה פיזית ורגשית מתאימה -

גם הגוף מגיב אחרת וזורם יותר.

בשו"ט ושבת שלום!

שבת שלום

מצד אחד הבנתי שלידת בית מתוכננת עם מיילדת בית אמורה להיות בטוחה, בעיקרון אם לא יקרה סיבוך קשה ונדיר אז אמור להיות בסדר.

מצד שני מנהג ללדת בבית בא  הרבה פעמים בחבילה עם גישה טבעית שמקורה מפלג אוכלוסייה חילוני קיצוני מעשירונים עליונים שמושפעים ממה שהולך במערב. אם במובנים כלכליים וענייני שלום שיטות שלהם לא טובות אז למה ללמוד מהם בענייני בריאות? זה מפריע לי אישית. 

עוד נקודה שמפריעה לי היא הפחדה מבית חולים, לפעמים יש מסר שבבית חולים הכל גרוע ורק מחכים איך לתפוס יולדת ולעשות לה ניתוח. וזה לא נכון. בדרך כלל יחס הוא טוב ויש רצון לבוא לקראת. ואין לצוות זכות להתערב בלי הסכמה של יולדת. 

יש גם צד כספי כמובן. יכול להיות שיש עוד דברים שחייבים להוציא עליהם - עוזרת אחרי לידה, ברית , סתם הוצאות שוטפות...

גם תלוי איך עוברת לידה. אי-אפשר לדעת מה יקרה אבל במקרה שיולדת רגילה ללידות מהירות, היא לא תפיק שום תועלת נוספת מלידת בית.

גילוי נאות - אני נגד אבל העיקר שיהיה לבריאות

יותר מאשר סגנונות קודמים שהיו, גם אם באו מדאגה עמוקה.

לגבי הציפיה מ"פורום דתי", צריך להבין שאין כאן גוף שנקרא "פורום", כל אחד כותב במיטב הבנתו (איני יודע מי "כבוד הרב" שהוזכר).

ואח"כ כמה לידות בבי"ח,

והיא אומרת שלידת הבית שלה היתה הלידה הכי יפה,

(בלידה שניה היה לה GBS ולכן נמנעה, ומאז

היא לא חוזרת על זה בגלל שעכשיו יש ילדים בבית,

וגם המחיר הכספי הגבוה של לידה כזאת...)

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.