לנסות להסביר את עמדתך, בנעם והגיון יכול לעזור

היא מעוניינת לשמור על התינוק שלה קצת יותר מבעלה!

היא סחבה אותו במשך 9 חודשים, בחום, בסבל לא פשוט......

באמת נראה לך שמה שעכשיו היא רוצה זה לאבד את התינוק שלה???

רצונה של כל אמא הוא להגן על התינוק שלה שיוולד בבריאות ובבטחה.

אני ממליצה להתיעץ עם מיילדת מנוסה ולבדוק.

אבל בתור אישה שעברה לידה. אני יכולה להבין אישה שרוצה ללדת בבית. בסביבה המוכרת. הבטוחה. בלי רעש ובלאגנים.

זה מסוכן. אתה צודק. אפילו מסוכן מאוד במקרים מסוימים.

יש המון מקרים לצערי שהסתימו במות התינוק. אבל, יש דרכים להפחית את הסיכון.

אפשר להזמין מילדת מנוסה בלידות בית. שמגיעה בד"כ עם אמבולנס שמחכה למטה, לעת צרה. ח"ו.

בכל אופן. אני לא ממליצה. תינוק זה אוצר יקר מידי לאבד בשביל גחמות כאלו.

וסליחה משוטט על ההתקפה למעלה  קצת כאב לי המשפט נשים דעתן קלה.

בהצלחה 

ומשרד הבריאות ממממ אומנם לא איבדתי אמון לגמרי בכל מערכת הבריאות, אבל לצערנו גם שם הכל אינטרסים וכסף..

לידת בית, היום, לא כמו פעם היא ממש לא גחמה. די בורות להגיד את זה

אבל אם בדקת, שלח מאמרים. אשמח לראות.

אז למה שזו תקרא גחמה? לידת בית, זה מקום הרבה יותר טבעי לאישה ללדת. יש מיילדת פרטית, שיש לה מכשור מתאים, וידע מקיף. הרבה יותר נעים ללדת בסביבה הטבעית, מאשר בבית החולים, סביב רופאים לוחצים, שדוחפים לעיתים לעשות דברים שאינם מסתדרים עם רצון היולדת

זה ציוד למציאות רגילה.

עפ"י ההלכה והמציאות, לידה זה דבר שנחשב עם סכון, על אף שפחות מסיכונים אחרים, כי זה מצב "נורמלי".

אם חלילה יש הסתבכות (מספיק חבל טבור שנכרך ח"ו), לפעמים ענין של שניות מבדיל בין ילד ללא נזק, לילד שיגדל חלילה עם נזק מוחי. ולפעמים ממש בין חיים לההיפך.

גם בבי"ח יש סיכונים, אבל מבחינת הזמינות המיידית למצב חירום, כולל של מומחים, מסתבר שאין מה להשוות.

והזמן להתפנות באמבולנס, הוא לפעמים הזמן הקריטי.

וכמו שאמרו, התינוק הוא לא רק "שלה".

ואכן, נכון שיולדת יכולה ללכת אחרי סיפורים ששמעה מחברות, זה לא בהכרח קשור לאיכפתיות שלה שיצא ילד בריא. זה ענין של אופי. יש כאלה שתגדנה לעצמן בשכל: לא מסתכנים. יש כאלה שנוטות יותר ללכת אחרי "סיפורים".

מה גם, שברור שיש כמה וכמה תנאים שלנשים מסויימות לפחות, נוחים יותר בבית, בפרטיות.

אלא מה? שיש גם צד שני. מצב הרוח של האשה, אינו משהו מבוטל, בוודאי בזמן כזה. ואם אשה תגיע לבי"ח ממש "בכח"עם הרגשה שעושה משהו נגד רצונה - זה בהחלט לא מוסיף ללידהולמה שמסביב, כולל מצב הרוח שאמור להיות לה אח"כ.

על כן, כדאי גם לבדוק "מקצועית" היטב, בלי יותר מידי סברות מהאויר. וגם, לנסות שהכל יהיה בהסכמה, באוירה שמתאימה ללידת ילד.

מכמה וכמה סיבות.

ראשית, אבא לכמה וכמה ילדים, מכיר די טוב מציאות של לידות. לא קשה לדעת מה הסיכונים. ואין שמץ ספק שיש סיכונים שהבית אינו יכול לענות עליהם. חלקם צוינו. אפשר להוסיף גם מציאויות שקורות שתוך כדי לידה, בשניות, ממהרים אשה לניתוח. אין דבר כזה בבית.

גם העבודה שיש נשים שיכולות ללכת אחרי סיפורים של חברות בעלות-אג'נדה, זה דבר שמוכר מנסיון החיים. לא כל דבר צריך מחקר מקצועי.

כמו כן, הנושא של החשיבות של מצב רוחה של האשה לקראת/אחרי לידה, אינו צריך מחקר-מקצועי. נושא מוכר מהחיים ומההלכה ומידע כללי מצטבר.

אשר על כן, בהיות שמדובר כאן בשאלה שיכולות להיות לה השלכות רציניות, לשני הכיוונים, לגמרי צריך לכתוב. חייבים. לא תעמוד על דם רעך. חייבים ליידע את האנשים על הסכנה. וחייבים גם להסב תשומת הלב לנושא של תחושתה של האשה בזמן כזה, שגם הוא דבר שיכול להיות בעל השלכות משתנות בחומרתן.

אחרי שיודעים את הדברים האלה, את צדדי השאלה, אז יש מקום לבדוק היטב ולהכריע, לא לפי סברות, את רמת הסיכון בכללי ולאותה אשה, מול ההשפעה על האוירה לקראת הלידה.

לק"י

וסתם ככה, יש סיבוכים שנגרמים בזכות בית החולים (זירוזים פחות הכרחיים שמובילים לניתוח חירום למשל).

אני לא אומרת ללדת בבית או לא. אבל כן ללמוד את הנושא היטב, ולא ללכת רק לפי התחושה האישית או מחקר בודד.

אני סבור שבעניינים של פיקוח נפש יש מקום לכפות את האשה 

והייתי רוצה להאמין שאשה נורמלית,

אחרי שתשמע פסק של רב המוסמך לפסוק - לא צריך יהיה לכפות אותה

או לחלופין שיחה עם רופאת הנשים שלה.

אבל - לפורום יש אג'נדה . . . 

אין אף רב פוסק הלכה שיתייעץ עם מיילדת בית במקום עם רופא בשאלה כזו.

מעניין למה.

כל בר דעת מבין,

שאין שום סיבה בעולם  לקחת אפילו סיכון קטנטן על עובר בריא ושלם, רק כי אמא שלו החליטה שיותר נוח לה בבית.

מעניין מי הן "נשות הפורום הנעימות", שכה מטילות את חיתתן על הגברים כאן.

פסק של רב...

א. לפורום אין "אג'נדה". פורום זה לא הסכמה מראש. זה מקום של דיונים. כל אחד/ת מבעי/ה את דעתו/ה.

מי שלא מסכים לדעה, כותב אחרת.

לפעמים, בפרט בנושאים שיכולות להיות להם השלכות חמורות, קצת "מתלהטות הרוחות". אבל, לדעתי, זו בסופו של דבר לא הדרך. מלבד ההרגשה שזה מייצר, הנסיון גם מראה שזה גורם שדברים פחות יישמעו. מי שחושב שהוא ממש מזעיק על נפשות - אם ינקה את דבריו מכל מיני "חרפות", ויכתוב הכי חד ובהיר את דעתו, יש סיכוי יותר גדול שישכנע. 

ב. לגבי "יש מקום לכפות על האשה", כפשוטו. כלומר, "בכח", כמו אדם שמסכן את חבירו בנפשות - זו שאלה גדולה מאד.

היתה בזמנו אשה זקנה שהרופאים אמרו שחייבם לקוטע את רגלה, אחרת היא מתה תוך מס' ימים. היא התנגדה (דומני שאמרה שרוצה להגיע לעוה"ב עם גוף שלם.. נימוק בוודאי מטופש רציונאלית והלכתית). הרופאים רצו לכפות. לכאורה סברה טובה. הרב אליהו זצ"ל אמר לא לכפות. כנראה תפס שבמצבה, זה עצמו יגמור עליה.

אז אני לא מדמה מקרה למקרה - רק אומר שבעניינים כאלה אי אפשר לפסוק רק "טכנית". 

ואכן, דעתי האישית נוטה, שאע"פ שלענ"ד צריך להסביר שלא ללדת בבית - הרי שבמקרה שמדובר במישה בריאה ללא סיכון מיחד, והברירה תהיה אם שממש תגיע לבית יולדות נגד רצונה או תלד בבית עם מומחית לכך וכל הציוד הראוי, זה עדיף. אבל הדגשתי, שבשביל דבר כזה צריך באמת לשאול פוסק הלכה מובהק. כי אלו דיני נפשות.

ג. ברור שפוסקי הלכה, בעניינים כאלה, מתייעצים עם רופאים. יש כבר כאלה שיש להם ידע רב כ"כ, שיכולים לעשות סקאלה של הדעות (הזכרתי את הרב מנחם בורשטיין), וגם מכירים את הלכי הרוח של כל מיני נשים במצבים כאלה.

ד. תמהני מאיזה "ראש" באה האמרה: "מעניין מי הן "נשות הפורום הנעימות", שכה מטילות את חיתתן על הגברים כאן"..

למיטב ידיעתי, את הביטוי על "אשה נעימת הליכות", אני כתבתי כאן לגבי מישהי שאחת אמרה על דבריה, "שטויות".

מאיפה באה מחשבה כזו, שכדי להגיב על סגנון כזה, צריך איזו "אשה שתטיל אימה".... 

חבל שזו צורת החשיבה. הרי בדיוק ההיפך. אני מכיר את האשה הזו ובעלה, ויודע שאכן יש לה אופי נוח, סבלן - אז באופן טבעי, אם מישהי מגיבה כך על דבריה, מעירים על זה.

ולסיום, הפלא, שדווקא אנשים שלכאורה (וסליחה אם אני טועה) הם די "חדשים, כאן, וודווקא כאלה שאומרים - יתכן בצדק - שכל כתיבתם היא בגלל הסכנה, כותבים בחלק מדבריהם בסגונות שאין להם כל קשר והכרח לנושא הנקודתי. גם מזיקים לעצמם, לאוירה, וגם לאפשרות שדבריהם יישמעו. שווה לעשות ריביזיה.

הרי אם במקום לכתוב "איזו שטות" - היית כותבת "זה לא נכון - צריך בי"ח בהיכון", האם את סוברת שזה היה פחות משפיע בכיוון שאת רוצה?

בוודאי שלא.

ולכן, להגיב כך, למישהי ותיקה כאן ונעימת הליכות - אין לכך מקום.

גם דברים חשובים מאד, אפשר לומר בהיר בלי להזדקק לכך.

שאם מדברים עניינית, מסבירים לגמרי בבהירות מה הבעיה (למשל בדוגמה הנ"ל - "זה ממש לא נכון. חייבים בי"ח בהיכון. אחרת תוך שניות עלולה להתפתח סכנה בלידה שאפילו לרדת במדרגות לאמבולנס יהיה יותר מידי.."), משפיע הרבה יותר.

היה כאן פעם מישהו - שגם מגיח מידי פעם, שהיה כותב בסגנון חריף מאד, מתוך עיסוקו במדעי הרציונאלי, והיה מזלזל לגמרי בכל כיוון אחר - גם הוא בכוונה שיזהרו בנפשות.

התוצאה המוכחת היתה שדבריו הפכו לכמעט בלתי נשמעים.

אני חושב שגם בדברים כאלה שווה לעשות "מחקר" קצת יותר מעמיק, מאשר נסיון לא רב בשרשורים אחרים.

וצריך לדעת, שאם השערתך טועה, אז זה לא נשאר "פרווה", אלא כתיבה בזלזול למישהי מוכרת, שמקפידה מאד, באופן טבעי, על סגנון נעים ומכבד.

[ושוב, כעת לכיוון ההפוך, את מגיבה להודעה שלי ל"כותבת המחקר", וכעת בניק "רפואה שלימה"... אם זו אותה אחת - למה שני ניקים?]

במשטרה על רצח על חלק מהניקים פה

בלי להעליב,   אני פשוט רוצה להבין:

קראתי את תגובתיך - את מגיבה ממש הרבה, וכותבת שאת לא מכירה ולא למדת את הנושא. 

אז מה רצית בסופו של דבר להגיד?

הילד שלה הוא אדם בפני עצמו וזכאי לתנאים הבטוחים ביותר כדי להיוולד.

אנחנו ילדנו בבית, בלידה לא מתוכננת, ואם האחות היתה מזהה את הסימנים מראש ומפנה אותנו לבית החולים לא הייתי צריך להגיע לאזכרה שלו שלשום..

ברור לי שאין מקרים זהים ושההסתכלות שלי על כל זה אינה אובייקטיבית.

מצד שני,

אינני מוכן לקבל את הטענה שזכותה של היולדת להחליט היכן ללדת,

על חשבון הסובבים אותה - בעלה והוולד עצמו, שלהחלטה שלה משמעות רבה עבורם. 

עכשיו הבנתי.

וברור ששלומה של האשה, זה גם לגמרי עניינו של הבעל.. וכן להיפך.

וקל וחומר העובר, שאינו "שייך לאשה" כהו זה יותר מאשר לאביו.. בכלל לא צריך לדבר על זה. אוי למשפחה שיגיעו לדיון כזה...

אלא מה? דרך המלך היא באמת בשיח. מדברים. כל אחד מבין מה שהשני רוצה וחושב, שומע, מבין מה חשוב לו (גם האיש - אפילו אם חושב שזה שיגעון גמור, חייב קודם כל להבין מה כ"כ חשוב לאשתו בכך, אם באמת חשוב לה. ממש להזדהות עם זה. אח"כ להסביר "למה למרות זה". יש להניח שאשה שיש לה כזה גב מהבעל, גם יותר יהיה לה קל ללכת עם הכיוון שלו).

אבל - אם אצל אשה "נתקע" דבר כזה בראש לגמרי, יש לה חרדות מבתי חולים וכד' (יש דברים כאלה) - והברירה, התיאורטית, תהיה פשוט "לכוף" עליה. כפיה מדין פיקוח נפש - זה כבר דבר רב אחריות מאד מאד.

אשה יולדת היא בגדר "חולה מסוכן" עפ"י ההלכה (לא ממש בדרגה כמו "סכנה ממש" כי זה נורמלי) - ולגבי מי שנמצא בגדר הזה, הרי גם מחללים שבת לעיתים בשביל הרגשתו הטובה. ולהגיע כך, במצ"ר נסער ונוראי, זה יכול להיות גם ספק-סכנה עבורה (ולא נעים אולי לומר.. אבל כל זמן שהעובר לא יצא ממעיה, חייה קודמים..).

אשר על כן, זה בהחלט נתון שמחייב התחשבות. זו פסיקה מסוג של שאלת חכם גדול ממש, אם מגיעים למצב כזה, שאצל האשה זה "מוחלט", ומבחינת האיש - פיקו"נ.

כל זה - לתיאורטי. אבל כל אדם שיש לו טיפה נסיון חיים בעניינים אלו, יודע שבאופן נורמלי לא מגיעים לכך.זה איש ואשתו. מדברים... וכו'.

מה זה השפה הזו???

מה את מכירה את המקרה??

לידה בבית יכולה להיות נהדרת, מרוממת ומרגשת הרבה יותר מלידה בבית חולים. עם זאת, לידות רבות נקלעות למצבי סיכון, שמצריכים התערבות חירום מיידית. בשלב זה, התערבות כזו קיימת בבית חולים בלבד, ועל כן, נראה לי סיכון מיותר שלה כיולדת ושל הילד של שניהם (זוכרים שגם לאבא יש חלק בילד?). כחלופה ללידת בית ניתן לחפש בית חולים עם גישה יותר מקבלת, ויש כאלה (אם כי גם שם יש מה להתקדם). 

אני חושבת שזה שהיא "היא סחבה אותו במשך 9 חודשים, בחום, בסבל לא פשוט..." זו בדיוק אחת הסיבות לא לסכן אותו ואותה.  

הוא ממש לא הפירוש שאנשים אוהבים לתת.

הפירוש הוא - "דעתן קלה לעבור מדבר לדבר" אני לא מצטטת מדויק מן הסתם, אבל הכוונה היא שדעתן של נשים, כלומר יכולות הקשב להן, מסוגלות לעמוד במעברים חדים מעניין לעניין. הקב"ה טבע את ה"דעת הקלה" הזו באישה כדי שתוכל לתחזק בית יהודי מתוך שלוה ונחת. 

על מולטי-טאסקינג שנשים מסוגלות אליו בניגוד לגברים, שמענו ??

יודעת שזה לא קשור לנושא השרשור, אבל בכל זאת. 

הלשון הזו מובאת בגמרא (שבת לג), לגבי רבי שמעון בר יוחאי שהתחבא עם בנו בבית הכנסת, מהרומאים, והיו נשיהן מביאות להם אוכל.

אמר ר"ש לבנו: נשים דעתן קלה עליהן. שמא יצערו אותן, ותגלינה אותנו. ואז ברחו למערה.

אז הפירוש הפשוט, לכאורה, של "דעתן קלה", הוא שמושפעות יותר בקלות. קל יותר להזיז אותן ע"י לחץ.

אכן מסתבר, שגם התכונה הזו, יש בה התאמה לתפקידיה של האשה. ויתכן שגם התכונה שהזכרת, נגזרת מזה/שייכת לכך.

הפירוש של "נשים דעתן קלה" הוא שנשים דעתן קלה! גם ברוריה טעתה בזה וסופה היה מר! לא לסלף!

ישנם מספר פירושים לאמרת חז"ל "נשים דעתן קלה"

האמרה הזו נאמרה ע"י חז"ל פעמיים, פעם אחת במסכת שבת ופעם שניה במסכת פסחים, ובשני הקשרים שונים שכאשר מצרפים את שניהם רואים כי לא ניתן לקבל את הפירוש המקובל כפירוש יחיד. 

ליתר פירוט, עיין בספרו של הרב אהרון פלדמן שליט"א, "שלוש שלומות הן", פרק 6 עמוד 59.

בהסברו את הנושא הרב אכן מציין כי הנגזרת של "דעת" הנשים היא היכולת לשכנע ולהשפיע עליהן ביתר קלות, אך זה עדיין לא סותר את דברי אלא רק משתלב איתם.

משמע, בעל יכול בהחלט לגייס לטובתו את "דעתן קלה" על מנת להשפיע על אשתו לקבל את דעתו מתוך דרכי נועם, אך חלילה לא להשתמש בגישת "דעתן קלה" כפירוש מזלזל ליכולות ההיגיון והאחריות של האשה, כפי שנעשה כאן בשרשור מלכתחילה...

כל טוב

זה מה שתכננתי ללמוד בקרוב. כרגע זה מבוסס רק על תחושה מתוך הקשר חברתי שהרוב לא יולדות בבית... האינסטינקט הראשוני שלי הוא חשש..

גם בגלל ההיבט הכספי

אלא אם כן היא רוצה שאם יקרה משהו הוא יוכל להאשים אותה ללא סוף

דבר שממש 'יועיל' לקשר הזוגי

קודם כל, להשתדל להיות לא "כנגד", אלא לשמוע למה רוצה, להביע אמפתיה ל"נקודה" שלה.

אח"כ, להסביר את החששות (אם יש איזה סיבוך ח"ו - בבי"ח זה טיפול מיידי).

ולנסות להחליט ביחד, שהולכים לשמוע מישהו מקצועי בענין הזה.

בסופו של דבר, אם כל הנתונים של ההריון ושל בריאותה לא מצביעים על סיכון מיוחד (ואם יש לכם לשעת הצורך בי"ח קרוב..) - אז נראה שאי אפשר להגיד לה "בכח" שתלד בבי"ח. אפשר לנסות לשכנע בנחת, לברר, אולי גם  היא תסכים.

אבל אם בסוף לא - מסתבר שעדיף שתרגיש שאתה "איתה" (אולי בשביל עצמך תעשה שאלת חכם, אם מותר לך לא להתנגד בכל תוקף לדבר כזה מדין "ונשמרתם לנפשותיכם". אולי תתייעץ עם הרב מנחם בורשטיין מ"פועה", שמן הסתם מתמצא בזה, ויכול לומר לך אחוזי סיכון ריאליים).

אם את חושבת שתשכנעי מישהו יותר, ע"י הסגנון הזה שלך - זו טעות מוחלטת.

דברי חכמים, בנחת נשמעים.

הנה, דוגמה קלאסית. את קראת בכלל מה כתבתי, לפני שהגבת על מישהו שהגיב על הודעתי?

ומישהי אחרת שהגיבה, כתבת שאת מקווה שאינה מגיבה בעד "בצע כסף"..

אז אם את מרגישה שהנושא כ"כ מרתיח אותך עד שאינך יכולה לקרוא בדקדוק על מה מגיבה, או לומר בסגנון מתון ובהיר בדיוק את אותם תכנים - אולי הברירה העדיפה היא לא להגיב?.. 

די ברור לי, שגם הנימוק של חשש לנפשות לא רלוונטי כאן, כי המציאות מראה שמי שמגיב/ה בסגנונות כאלו, גורמ/ת אנטיזוניזם לדבריו/ה.

מי שחטאה זו רק את. לכלכת כאן את פיך. אם זה נראה לך "לא להתייפיף", יבושם לך.

אל תחזרי. לא נראה לי שזה מאד מרשים מישהו.

בחירה חופשית יש גם בשקרים וגם בשמירת הלשון.

אז אפרט, שמא באמת לא הובן:

א. אני כתבתי הודעה מפורטת בענין (תגובה לכותבת הותיקה, ונעימת ההליכות, יעל). הסברתי שם שבלידה בבית יכולים להיות במצבים מסויימים סיכונים גדולים שלא יהיו בבי"ח. ועם זה - שאשה שממש בנפשה - לא משנה מאיזו סיבה - ללדת בבית ותגיע לבי"ח ממש בעל כרחה, זה גם כן דבר שיכול לעלות ביוקר במצבים מסויימים, כי גם מצב הרוח של היולדת חשוב, לפני ואחרי הלידה. ועל כן אמרתי, שאין כאן מקום לפעול רק מ"סברות", אלא ממש להתייעץ מקצועית, גם בכללי וגם ספציפית לגבי המדוברת (אכן, הרב בורשטיין שהזכירו פה, למשל, מקצועי לגמרי).

מישהו הציע לעיין בדברי. תגובתך היתה: "דן מוסמך לפסוק בספק פיקוח נפש"? "אבל אולי הוא מוסמך לפסוק גם בניגוד לגדולי הרופאים".. זה סגנון מזלזל (ומצד האמת, בעצמך), מר - ומעל הכל, שקר. שהרי אני כמובן לא פסקתי בכך. אדרבה, הערתי על הצדדים השונים של הענין, כדי שאכן יבררו היטב בענין שנוגע בחשש סכנה.

כך צריך לנהוג כל אדם אחראי, שיודע מה ה"שאלה". לעורר עליה, שישאלו. לא תעמוד על דם רעך.

עניתי לך בעדינות ועניינית, בתקוה שתירמזי ותתמתני (לא בתוכן - אלא בסגנון ובדיוק באמת, ביחס לאנשים).

הודעת שלא חזרת בך - לא היתה לי ברירה אלא להגיב כאן, וגם כאן התאפקתי.

ב. למישהי אחרת, שניכר שכתבה בתום לב ומתוך בירור רציני שעשתה, כתבת שאת מקוה שאינה עונה בעד בצע כסף... האם היית מסכימה שמישהי תכתוב עלייך שמקווה שאינך מגיבה בעד כסף מבתיה"ח?....

מה זה עוזר ל"פיקוח נפש" שאת כותבת כך?  האם אי אפשר ממש את אותו תוכן לכתוב עניינית, בהיר לגמרי, להסביר עד כמה למיטב ידיעתך זו סכנה?.. בלי  "ציונים" וחשדות. 

ג. לבעל ששאל, כתבת שאשתו מטומטמת. אז את כותבת כעת שאני יכול להחליפה במילה אחרת.. אני לא צריך להחליפה בכלום. הבעיה אינה שלי אלא שלך. לי זה לא עושה כלום. את מזיקה בכך לעצמך, ולאופציה שדברייך יתקבלו.

אם את באמת חוששת לדיני נפשות, אמרי את הדברים בצורה כזו שאנשים ירצו לקרוא ולקבל. אחרת, גם עלייך עלולה להיות אחריות לכך שלא רצו לשמוע אותך.

ולא תוכלי להגיד, "מצפוני נקי.. התרעתי". לא נכון. ר' חיים מוולוז'ין כותב, שמי שטבעו לא לדבר רכות - פטור הוא מלהוכיח. 

אלא אם כן כל הענין זה לומר "מילה אחרונה", שאז אין לי ענין להתחרות בכך.

כל אדם יכול לטעות בלהט ויכוח, ולהיגרר לסגנונות לא רואיים, או התייחסויות למה שלא נאמר.

אז הדרך הקצרה והישרה היא לחזור מכך. זה הכל. כל טוב.

אם כן, מדוע צריך שני ניקים?

אם לא - התגובה לא היתה אלייך.

אם כי, אני באמת חושב שבכללי, גם משהו ש"מרתיח" אפשר להגיב עניינית, גם אם חריף מבחינת התוכן ובהיר. זה בדרך כלל גם עוזר יותר, שזו מן הסתם גם מגמתך.

וההיא שהביאה כל מיני מקורות והערות לגבי לידה ביתית, חושבת שאכן ביררה לעומק. הדרך הטובה ביותר היא להסביר למה לדעתך זה לא נחשב כך - או למה כדאי בכ"ז לשאול רופא ממש מומחה ממדרגה ראשונה.

ל"רפואה שלימה".. אחרי שכתבה "ראה תגובה תגובותי הקודמות". לא התייחסתי שם כלל למה שאת כתבת ליעל.

על כך הגיבה "רפואה שלמה", "ראה תגובותי הקודמות"..

עניתי לה, "ראיתי" וכו' - 

ואת הגבת על זה, "אינני רואה מקום להתנצל". הגבת על הודעה שכתבתי לה, לא אלייך.

[אבל שימי לב, שאפילו בטעות הפשוטה הזו שלך, באופן שרשור, כבר הספקת להוסיף "משרשור האריה, וכו' (לא יודע מה השרשור הזה..). אז מוטב לבדוק, האם באמת ה"רגזנות באה רק בענייני פיקוח נפש, או שה"פיקוח נפש" גורם להוציא סגנון שעדיף שלא יהיה.

ואל דאגה, מה שאני רוצה לכתוב, אני כותב בניק שלי]

האחד, הוא נושא השרשור.

בנושא זה, אני מניח שהדעות שלנו קרובות למדי, לפחות.

הנושא השני, הוא איך מדברים.

בנושא הזה יש לנו מחלוקת, לפחות.

[ואף אחד לא מחליט "ברוב קולות"... זה פורום. כותבים דעות]

היא מגיבה על כך שאמרו לה שכותבת בסגנון לא שייך בעליל,

ואת מדברת על "אנשים שקראו מאמרים".

ואת גם "פסיכולוגית" כעת... "זה מרגיז אותם כי הויכוח לא בין שווים" "הפערים יותר מידי גדולים".

אמנם אני אישית לא כתבתי בשם "מאמרים" - אבל מכיוון שמשום מה הגבת לתגובה שלה על הערתי לגבי סגנונה - 

אז אגיב ואומר, "בעדינות", שחוסר-הענוה בכתיבה "הפערים יותר מידי גדולים".. מראה בדיוק ההיפך.

ב"ה, יש כאן אנשים חכמים, נעימי הליכות, בעלי השכלה בתחומים שונים - 

הפערים היחידים היותר מידי גדולים כאן, זה בין סגנון הכתיבה של שתיכן, לבין הסגנון של חלק גדול מהאחרים כאן.

ובמחשבה שזה הרגיז מישהו כי חשב ש"הויכוח לא בין שווים".. כבר התעלית על עצמך... אני בטוח במאה אחוז, שאף אחד לא העלה בדעתו דבר כזה לרגע. לא יאומן, עד היכן אדם יכול להטעות את עצמו, ש"ידע" שמה שמרגיז, זה כי חושבים שלא נמצאים "ברמה שלו".... פשוט לא יאומן.

ואחרי זה, את בעצם מציינת, את הדבר הדי פשוט שגם אני מסכים איתו, שבאמת לא צריך להיות רופא כדי להבין את הסיכון שבלידת בית. אפילו לא צריך "מאמרים" בשביל זה.

כבר הסברתי לעיל, שאני העליתי מפורש רת הסכנה שבלידת בית, וגם את החשיבות של ברגשת האשה, ושעל כן חשוב להתייעץ בנושאים כאלה ממש עם בעל מקצוע.

אז כאשר את כותבת "דן פוסק הלכה?.. אבל אולי הוא מוסמך לכתוב בניגוד לגדולי הרופאים", אז קודם כל זה סגנון זול, שמבזה את כותבתו בלבד. דבר שני, זה ההיפך מהאמת - שהרי אני, בדיוק ההיפך, לא "פסקתי", אלא העמדתי על צדדי הבעיה בדיוק כדי לחדד את הצורך לשאול מומחים.

ולא כתבתי ש"הרגשת האשה היא שקובעת בסוף כל השיקולים", אלא שאי אפשר לכפות אותה "בכח", זה לא מציאותי. אפשר לנסות לשכנע בכל דרך שניתן.

מצער מאד, שדווקא שתיים כאן שמתיימרות בידע מקצועי, שסביר שגם יש להן, מוצאות לנכון להתבטא בצורה מרה, במילים בוטות. אם זה מה שגורם "ידע מקצועי", אז מצער מאד.. ואם זה לא בא מהידע אלא סתם מאיזו מרירות, שווה לעבוד שלא להוציא את זה על מה שלא שייך.

כתור אחת שלומדת אחיות,

הבנתי שיש אופציה ללדת בבית עם מיילדת מומחית בלידות בית.

אבל יש לזה תנאים ואחד מהם להיות בטווח של 20 דקות מבי"ח.

אם זה רלוונטי, שווה לבדוק.

בכל מקרה ללכת ראש בקיר בטוח לא יעזור

ז"א ידאג שיהיה רופא ומיילדת.

יעלה הון אבל חבל שהילד שיוולד ישא על גבו תסכול וויכוח של ההורים סביב לידתו.

לגבי כל הדיבורים פה על כך שהתינוק הוא של שניהם וכו', להזכירכם שגם בהלכה מצב הוח של היולדת מאוד משמעותי עד כדי כך שאם יולדת בשבת אפשר שמשהו 'יחלל' איתה שבת בנסף למי שמסיע את הרכב או האמבולנס בשביל שהיולדת תהיה רגועה. כך שזה כלל לא עניין של מה בכך מצב הרוח של היולדת ואי אפשר לסחוב אותה בכח לבית הרפואה

אני קוראת סמויה ונרשמתי רק כדי להגיב על הנושא הספציפי, מתוך הידע המשפחתי שלנו.
לצערי המודעות לנושא של לידות בית בארץ שואף ל-0 (חוץ מאלה שבדקו לעומק והחליטו שכן).

סליחה מראש על המגילה, אני מנסה להתייחס לדברים שנכתבו מעלי.
 

קודם כל -

כל דברי מתייחסים ללידת בית בליווי מיילדת בית מוסמכת בלבד.
 

לגבי החייאה - למיילדת בית יש הסמכה רחבה יותר ממיילדת רגילה של חדר לידה.
היא מגיעה עם ציוד החייאה, חמצן, סקשן, ועוד.
בנוסף היא מביאה את כל שאר הציוד שיש בחדר לידה,
ציוד סטרילי, כולל ציוד תפירה (זה חלק מההסמכה המיוחדת של מיילדות בית).

לגבי סיכון, סיבוכים וכו' -
כל המחקרים שבוצעו על לידות בית תמיד בוצעו על קבוצות זהות
של נשים בהריון רגיל ותקין (סיכון נמוך כמו שקוראים לזה...)
כלומר - ההשוואה תמיד היא לקבוצה זהה של יולדות בחדר לידה, ולא לכלל היולדות שחלקן בסיכון גבוה.
כך שהמחקרים אכן אמינים.
בוצעו עשרות מחקרים, על עשרות אלפי לידות (!) במקומות שונים בעולם, והתוצאות בכולן הן שלידות בית הן ברמת בטיחות זהה או גבוהה יותר לעומת לידות בחדר לידה. יש לא מעט חומר ברשת, אפשר לחפש ולמצוא. מקום טוב להתחיל הוא אתר "באופן טבעי" שמרכז הרבה חומר בנושא, כולל הפניות למחקרים.

רוב הסיבוכים שקורים בלידות, בניגוד למה שחושב הציבור הרחב, לא מתפתחים תוך שניות, מלבד:
1. היפרדות שליה מלאה ופתאומית. מצב נדיר מאוד ואכן מסכן חיים (גם אם הוא קורה בחדר לידה או בדרך לשם).
2. תסחיף מי שפיר, וכנ"ל, נדיר מאוד.
3. יש מצבים של צניחת חבל טבור שהם אכן מסוכנים, זה גם מצב נדיר מאוד, וגם אם קורה בלידת בית יש דרך למנוע סיבוך.

חבל טבור מסביב לצוואר הוא בד"כ לא מצב מסוכן, שכיח מאוד, קורה ב-30% מהלידות בלי קשר למיקום, וכל מיילדת יודעת לשחרר את החבל בעדינות מעל ראש התינוק כדי שלא יקרה לו כלום. גם אם כרוך פעמיים ושלוש.
יש מקרים של חבל טבור קצר מדי שגם כרוך סביב הצוואר - שוב - נדיר ביותר, וברוב המקרים מצריך ניתוח אך לא בהגדרה של מצב חירום.
 

יתרון ברור בלידת בית - המיילדת שנמצאת עם היולדת כל הזמן, ובד"כ יש גם דולה.
לעומת חדר לידה שם מיילדת אחת על 3-4 נשים, מה שמאפשר מצבים בהם היולדת לבד בחדר בחלק מהזמן, לפעמים גם קרוב לשעה, ואם מתחיל להתפתח סיבוך לא תמיד עולים עליו מיד (ואז, אחרי שגילו באיחור - מטיסים לניתוח ו"הצלנו את האמא והתינוק" כשלפעמים איתור מוקדם היה מונע ניתוח בכלל).
בנוסף הנהלים בבית גמישים יותר כי לא צריך להתאים אותם למערכת נוקשה שעוברות בה אלפי נשים, אלא כל מקרה לגופו. יש המון מקום לרצון היולדת בתוך הטווח הבטוח.
 

עוד יתרון - לידת בית מאפשרת ליולדת תנועתיות, שהיה בבריכת לידה ועוד מגוון רחב של דברים שגם מקלים מאוד על הכאבים, גם מזרזים את הלידה, וגם מונעים חלק מהסיבוכים השכיחים בחדר לידה.
(אם אני אפרט גם כאן... זה ייקח עוד קילומטר של הודעה, אז נסתפק בזה...)

דבר אחרון לבינתיים כי חפרתי המון -

לבתי הרפואה יש אינטרס כלכלי ברור לעודד נשים ללדת בחדר לידה - זה הערוץ המכניס ביותר שלהם, מקבלים מהמדינה 12,000 ש"ח על כל יולדת (נכון ללפני שנתיים, מאז לא בדקתי). 
באנגליה למשל, משרד הבריאות ממליץ כאופציה בעדיפות ראשונה (המלצה רשמית של המדינה!) ללדת בבית בכל הלידות בסיכון נמוך. המלצה שניה - לידה במרכזי לידה (יש גם בארץ כזה, במרכז). המלצה אחרונה - לידה רפואית.

מאיפה כל הידע?

כי לפני שבעלי ואני החלטנו על לידת בית עשינו מחקר די היסטרי, אח"כ גם דיברנו עם כמה מיילדות, נפגשנו עם אחת, ומאז היא מלווה אותנו, כ-12 שנה.... בכל הלידות ב"ה. אשמח להמליץ.

ואגב, שיחה עם מיילדת בית יכולה להפיג הרבה מהחששות.
אתה יכול פשוט "לחקור" אותן על כל דבר שמדאיג אותך.
(זה מה שאנחנו עשינו, ודיברנו עם כמה לפני שהחלטנו).

אולי תעשו רשימה של כל הדברים שמפחידים או מרתיעים אתכם\אותך, ותתחילו לברר?
בסופו של דבר אפשר גם ללכת לכיוון של חדר לידה טבעי עם מיילדת פרטית כמו שיש בלניאדו ועין כרם.

או לידה במרכז לידה - יש מקום כזה במרכז.
מי שמיילד שם הוא רופא, לצערי לא זוכרת את השם או את שאר הפרטים, רק שהוא מיילד במים.
יש גם רופא נוסף שהוא מיילד-בית בירושלים.
בקיצור -

בטוחה שתמצאו את שביל הזהב.
צר לי על ההפחדות שצצו כאן, בהצלחה ושיהיה בשעה טובה.

וכך לפתור את הבעיה 

חוקית אפשרי? כלומר אולי להגדיר אותה כדולה לצורך העניין, והיא תהיה בבית החולים לאורך כל הלידה (כך שבמידה ויש מצב סיכון היא תראה מייד וכו וכו), וגם במצב של סיכון יהיה מערך חירום מתאים ומיידי. 

אני יודעת על מקרים של רופא פרטי בלידה, שהועיל מאוד, אך מבחינה כספית לא כל אחד יכול להרשות לעצמו דבר כזה...

ועיצה לשואל, את הדיון עם אשתך תנסה לעשות קצת פחות סוער ומתלהם ממה שהולך פה בפורום

עוד יותר מזה - יש מיילדות בית שעובדות במקביל גם בחדר לידה רגיל.
בהדסה עין כרם הייתה פעם מישהי כזו, לא יודעת אם עדיין.

כבר הנחת בתחילת דברך שכולם שוגים חוץ ממך, כך שכל מה שתגידי משתמע כנכון. 

לך ב"ה היה מזל, ולידות הבית שלך לא היו מסוכנות, איזה כיף. מי אמר שכך יהיה אצל השואל ואשתו? 

איך ניתן לקחת סיכון על חיי אדם? 

את התייחסת ל3 מצבי סיכון, מרפרוף קל בנתונים נראה כי (מניחה שיש נתונים יותר מדויקים, אבל בגדול):
1. היפרדות שליה- מתרחשת אחת ל100 לידות או אחת ל1200

2. תסחיף מי שפיר- אכן מאוד נדיר וקורה אחת ל־15 אלף עד 53 אלף לידות

3. צניחת חבל טבור קורה אחת ל200 לידות 

בעיני, נתונים כאלה בענייני נפשות (ולידה היא מצב סיכון למרות הכל!), לא הייתי מהמרת על חשבון היולדת (לידה ראשונה?) ועל חשבון העובר, שיכול לצאת פגוע מוחית/ למות. 

מעבר לכך, יש כל כך הרבה סיכונים אחרים שלא ציינת הדורשים ניתוח מיידי- שלא ניתן לנבא אותם מראש על מנת להחליט האם האישה היא במצב סיכון או לא והאם מתאימה ללידת בית או לא.

והערת אגב, מחקר שמשווה בין אוכלוסיות בריאות בדיעבד הינו מוטה מלכתחילה. 

בכל אופן בהצלחה בהחלטה המשותפת. 

מעידות על פחד, שאינו מבוסס על ידע.
בתחילת הדרך, כשחשבנו על לידת בית, גם לנו זה היה נשמע לא בטיחותי, ואולי לא בר ביצוע.
לכן הלכנו ובדקנו את הנושא, חקרנו אותו לעומק והגענו למסקנה.
גם אם השואל ואשתו יבדקו את הנושא לעומק ויגיעו למסקנה שזה לא מתאים להם זה נהדר, אבל למה סתם להפחיד?

לגבי היפרדות שליה -
היפרדות שליה ברוב המקרים אינה פתאומית ואינה מלאה.

אם מתחיל דימום מדאיג שמעיד על תחילת היפרדות שליה - ממהרים ישר לאשפוז.

המצב המסוכן ברמה של סכנת חיים לאם וליילוד הוא היפרדות שליה מלאה ופתאומית, שזה מצב נדיר מאוד. וגם אם קורה בחדר לידה והמיילדת בדיוק בהפסקת צהריים או בדיוק נמצאת בעיצומה של לידה בחדר הסמוך - המצב של היולדת עלול להידרדר תוך שניות בלי שאף אחד יהיה שם.

צניחת חבל טבור -

אם מצליחים להכניס אותו חזרה הכל בסדר (בעז"ה כמובן!). זה עלול לקרות בבית באמצע צירים, זה עלול לקרות באוטו, וזה עלול לקרות בכל מקום. כאשר יש מיילדת בית בשטח היא תדע איך לפעול כדי להשאיר את החבל בפנים, וכן, זה מצב שמצריך פינוי מיידי.
אגב, מכירה אישית מישהי שזה קרה לה בבית, בזמן שהתארגנו לנסיעה לחדר לידה, הזמינו מיד אמבולנס והפראמדיקים היו היסטריים ולא ידעו מה לעשות. הדולה שליוותה אותה הייתה מדהימה, פעלה בקור רוח והצילה את התינוקת.

חבל שלידה נחווית כתהליך שכרוך בכל כך הרבה חרדות.

לק"י

ולהבנתי מיילדות בית מוסמכות לא יקחו סיכון כזה על עצמן.

לזו היתה כוונתי "לא בכל מקרה".

שאין הבדל סטטיסטי באחוזי ה"סיכון",
והדבר הוכח מחקרית.

אישית אני לא דוגלת בגישה שרואה בלידה מצב מסוכן.

יש עוד התייחסויות במקורות.

למשל -

על היולדות העבריות "כי חיות הנה".

על זמן הלידה שזה עת רצון ואפשר להתפלל על חולים וכד'
ההקבלה בין לידה לגאולה (!)
עצם העניין של נתינת חיים שזו הפעולה הכי קרובה למעשה הבריאה שאדם יכול להגיע אליו, מעין יצירת "יש מאין" ולכן יולדת היא קרובה מאוד ל-ה'.
ובפרט שכל התהליך הוא כל-כך ניסי וכל-כך מרגש.

יש עוד דברים בחז"ל שנקראים "בחזקת סכנה".
לדוגמה - "כל הדרכים בחזקת סכנה".
האם בגלל זה נהיה בחרדות כל פעם שאנחנו יוצאים לטיול משפחתי? 
 

אין הבדל בין אחוזי הסיכון להסתבכות של הלידה (שזה נשמע הגיוני בהחלט) או ליציאה בשלום של האם והילד ממצב הסיכון? כי אין ספק כי גם בבית החולים יש הרבה לידות בסיכון, אך גם יש מערך שלם שתפקידו להתמודד עם מקרים כאלה. 

השאלה היא האם האחוזים של הלידות שנגמרות בפתרון לא מיטבי בבית החולים= לאלו של הבית? הנתונים על כך ידועים לך? כי בעיני זה מה שחשוב(:  

לא רק זה - יש סטטיסטיקות על סיבוכים ספציפיים ואופן פתרונם.
ומכל הבחינות יוצא שלידת בית בטוחה כמו לידה בבית רפואה.

ההגדרה של לידה כמצב מסוכן רפואית, ברמה פחות מסכנה רפואית מובהקת, בגלל שזו תופעה נורמלית, היא הגדרה שנמצאת בחז"ל ובפוסקים, היא מנחה הלכה למעשה איך להתייחס ללידה בשבת וכו', וגם רפואית מנחה התייחסות שצריכה "כוננות" לשעת הצורך.

כל מה שכתבת כאילו "כנגד", בהודע זו, לא עומד על אותו מישור.

בוודאי לא מה שנאמר בחומש. אבל גם העת רצון וכו'. הרי חכמים גם אומרים ששכינה למעלה ממיטתו של חולה.

אין סתירה בין זה שלידה זה זמן עצום ונשגב מאד, כמו שכתבת, קרובלמעשה הבריאה, גאולה, ניסי, מרגש.. הכל נכון.

וזה כלל לא עומד על אותו מישור של מה שמוגדר כ"מצב סכנה" מבחינה הלכתית-רפואית, אע"פ שאכן ב"ה אין צורך לגשת בלחץ כאילו חלילה הולך לקרוא אסון.. אבל, יחללו שבת, לא ירשו לצום ביום כיפור, וכו'. זה מה שנקרא הלכתית "חולה שיש בו סכנה". גם אם מחייכת מאוזן לאוזן, וכבר עוסקת בהודעות מהנייד לכל העולם.... לא לערבב בין ההגדרה ההלכתית, לבין התייחסות רגשית יפה ומרוממת.

לא קשור לפה אגב, אני נפגשת בזה כל הזמן אצל נשים,
ומאוד משתדלת לחזק חברות ומכרות בנושא.

ככל שלאשה יש גישה חרדתית יותר ללידה כך יש סיכוי רב יותר לסיבוכים,
וזה מבוסס גם על הפיזיולוגיה ולא רק משהו נפשי (קשור להורמונים שמופרשים בשעת לחץ).
ולהיפך -

ככל שהגישה חיובית יותר כך הלידה קלה יותר, מהירה יותר, ועם סיכוי נמוך לסיבוך.

אז כן, יש קשר הדוק (תמצא אותו גם בהלכה, אגב).

אני לא מתיימרת להביא גישה הלכתית טהורה,

בפרט שהלכה היא דבר רחב מאוד ולכל רב יש את אופן הפסיקה שלו גם בתחום זה.
 

וכמובן שעושים השתדלות וכו'
גם הזמנת מיילדת בית היא השתדלות, לא פחות מלהיכנס לרכב ולנסוע לחדר לידה.

אבל מה שהבאת מהמקורות, כדי להראות שעפ"י המקורות לידה אינה "מצב סיכון" אינו נכון. ועל זה הגבתי.

כל מה שהבאת לגבי רוממות הערך, וגם כל השתדלות לקחת את הענין בצורה רגועה ככל האפשר, בלי להפחית מהזהירות הנדרשת, בווודאי מבורכת.

[וזה לא שייך לכך ש"הלכה היא דבר רחב מאד ולכל רב יש את אופן הפסיקה שלו... כי לגבי הענין ה"רוחני", זה לא שייך לפסיקה כלל וכלל. ההבנה של ערך הלידה זה לא דבר "הלכתי". ולגבי הענין ההלכתי - חלילה, אין רב אחד בעולם כולו שיכול לשנות משהו לגבי ההתיחסות אל יולדת כ"חולה שיש בו סכנה" (כנ"ל, בדרגה פחות מהגדר הרגיל - כי זה דבר נורמלי, כך מובא בפוסקים).רב שיעז לומר שאסור לחלל שבת עבור יולדת, או שיאמר לה לבדוק אם יכולה לצום שלושה ימים אחרי לידה ביום כיפור - ולא יהיה רב כזה - "יעיפו אותו מכל המדרגות"... כי הוא מיקל בהלכות פיקוח נפש. ממש אין דבר כזה. אנחנו יכולים בימינו להחמיר יותר בגלל חולשה וכד' בענייני פיקו"נ, אבל לא להקל במה שכבר קבעו חכמים]

מה ה"השתדלות" הראויה, המקסימלית האפשרית, שזה מה שנצרך - את זה צריך לשאול מומחים, רבנים ורופאים.

אבל כלל לא נכנסתי כאן לנושא של "לידת בית". רק לגבי ההגדרה ההלכתית של המצב, שאינה על אותו מישור של ההסברה הרוחנית ואינה סותרת אותה, ובוודאי אינה סותרת התאמצות רצינית להפחתת חרדות. אדרבה.

לא הבאתי את המקורות הללו כדי לסתור ח"ו את ההגדרה ההלכתית של יולדת,

אלא כדי לחזק את הצד החיובי -

אני פשוט דוגלת בגישה של להתמקד בחיובי, ולא במילה "סכנה" שמעוררת חרדות.

ואגב, זה דבר שנכון בכלל במצבים רפואיים מגוונים.

גם אדם שחולה ל"ע במחלה מסוכנת, אבל בא בגישה חיובית - סיכויי ההחלמה שלו עולים פלאים, מכירה אישית סיפורים של לפחות 3 אנשים שמוגדרים כ"נס רפואי", שנחלצו ממצבים שהוגדרו חסרי סיכוי.

אבל מה יש להשוות בכלל?

מיילדות בית עוברות הכשרה איך לשחרר כליאת כתפיים.
מכירה גם סיפורים כאלה שאכן קרו בפועל והלידה הסתיימה בשלום.

כליאת כתפיים מתרחשת בד"כ בתינוקות גדולים, הרבה פעמים כשהאם סוכרתית.
ולכן תינוק בהערכת משקל מעל משקל מסויים לא יכול להיוולד בלידת בית.

קשה לי להאמין שמיילדת בית תשבור כתף לתינוק כדי ליילד אותו בכוח.
סביר שהיא מסתכנת מיד בשלילת רישיון והן מאוד זהירות בנושא הנהלים שלהן.

אבל מצד שני מכירה סיפור כזה שקרה בחדר לידה עם רופאה.

אולי לא כדאי להגיב בהתלהמות ולהאשים אותי בדברים חסרי שחר.
אני משערת שתעשי שירות טוב למערכת הרפואית אם תגיבי בצורה שקולה.
כרגע -

צורת הדיון שלך ככל הנראה מרחיקה אנשים ולא מקרבת אותם.

מאחר ואני לא מכירה אותך, ולא יודעת באיזה פורומים את קוראת,
ומאחר ונרשמתי לפה נקודתית - רק בשביל לסייע לזוג הנ"ל
וללא שום כוונה אחרת או רצון להיות פעילה -

את יכולה לנשום עמוק. 
יותר לא אגיב לך,
אני לא מעוניינת לנהל דיון לא-ענייני ומלא בהאשמות אישיות.
 

הבאתי את נקודת המבט האישית שלי לנושא,

ואת הידע הפרטי שאני ובעלי צברנו ב-12 שנה - מתוך רצון לשתף.

אני מבינה שלך זה לא מתאים,

ולא מסתדר עם מערכת השיקולים לפיהם את חיה\עובדת. וזה בסדר.

סה"כ כולנו "ילדים גדולים", וכל אחד עושה את השיקולים והבחירות שלו.
גם לגבי איך הוא חי, וגם לגבי הגישה שלו לחיים.

ממש לא ציפיתי להתקפה, בסה"כ שיתפתי בעובדות שידועות לי ונמצאות ברחבי הרשת - זמינות כל דורש.
 

לגבי השאלות ששאלת -
(אמא'לה, אני מוצאת את עצמי מגיבה פה בהודעות באורך לא הגיוני........)
 

א. אחד הגורמים שידועים כמעכבים לידה, גורמים לסיבוכים ועוד הוא לחץ, שמשפיע על המצב הנפשי של היולדת (יש לכך גם התייחסות הלכתית רחבה מאוד). 
הורמון הלידה (אוקסיטוצין) מופרש במוח ברמות גבוהות מאוד במצבי רוגע, שמחה ושלווה. ולעומת זאת - במצבי לחץ מופרש הורמון האדרנלין שמעכב את הזרימה הטבעית של הלידה.
המעבר מהסביבה הבטוחה של הבית לסביבת בית הרפואה יוצר אצל הרבה נשים פחד, לחץ, חרדות ואלה משפיעים על המהלך התקין של הלידה.
אשה שמרגישה רגועה ובטוחה בסביבה רפואית - לא תחווה את הדברים הללו (והיא יכולה לחסוך בכיף את הסכום המכובד שעולה ללדת בבית......) אבל יש נשים רבות שהלידה שלהן נתקעת, נעצרת או מסתבכת כשהן מגיעות לסביבה הרפואית דווקא.

לידת מים - כיום אין בית רפואה בארץ שמאפשר את זה.
יש בלניאדו בחדר הטבעי אמבטיה או ג'קוזי, אבל לא ללידה עצמה אלא רק לצירים.
בואי נגיד שאם אשה מחפשת דווקא את הקרבה לסביבה רפואית צמודה - זו בהחלט אפשרות שיכולה להוות פתרון נהדר. יש חדר כזה גם בעין כרם בירושלים. המיילדות בחדרים הטבעיים הן בראש טבעי ובאמת מאפשרות תנועתיות, תנוחות, לפעמים עושות עיסוי וכד'.

ב. המחקרים נערכו ברחבי העולם המערבי -ארה"ב, אוסטרליה, אנגליה ועוד. לא יודעת לגבי האמבולנס.
יש קביעה רשמית של "ארגון הבריאות העולמי" WHO מלפני בערך 20 שנה לגבי בטיחותן של לידות בבית כמקבילה ללידה בחדר לידה (ההתייחסות היא להריון תקין בסיכון נמוך, ולידה מתוכננת עם מיילדת מוסמכת).

(אני מדגישה את זה, כי מתרחשות גם לידות ללא מיילדת, של נשים שיולדות לבד מבחירה. וגם אלה נחקרו, והוכחו כלידות מסוכנות, עם אחוז סיבוכים ותמותת תינוקות גבוה באופן יחסי).

מיילדות בית בארץ - את תמיד יכולה לשאול את המיילדת כמה שנות ניסיון יש לה, גם לדעתי זה שיקול חשוב, ואכן בחרתי מישהי שהיה לה ניסיון מיילדותי רגיל של 10 שנים לפני שעברה הסבה למיילדת בית.

ובכל מקרה מיילדת בית לא מקבלת יותר מ-2 לידות לחודש, לא משנה איפה היא גרה בעולם...
כי היא מחויבת ליולדת וחייבת להיות זמינה עבורה 24 שעות ביממה סביב תאריך הלידה (שבועיים לפני עד שבועיים אחרי).

ג. יש נהלים שנקבעו על ידי משרד הבריאות. כל עוד עומדים בהם זה נחשב בסדר. גם בבית הרפואה יש נהלים, וגם שם לא תמיד הכל צפוי מראש וזורם לפי הספר.

מקווה שעזרתי!

עוד אינפורמציה מן הסתם תוכלי למצוא באתר של "ארגון מיילדות הבית בישראל".

מי את בכלל

אף אחת לא יולדת מול קבוצת סטודנטים בלי רשות. גם בבתי חולים אוניברסיטאיים (עין כרם, הר הצופים ורמב"ם) מותר ליולדת להתנגד ולבקש לא להכניס מתמחים למיניהם.  

כמו שציינתי למעלה בשרשור, אני אישית נגד לידות בית ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. אבל,

מה שבטוח נכון הוא לא לתת תשובות נחרצות לחלוטין לכאן או לכאן, היות ומעורב כאן שלום בית של אנשים. עדיף לתת תשובות ורעיונות שיעזרו לשני בני הזוג להתפשר ביניהם ולעשות מה שמתאים לשניהם יחד - לידת בית או לא. וכשיש שלום בית ועושים דברים מרצון משותף, שתי התשובות כנראה נכונות. 

צריך להפריד בין העניין הבריאותי,לבין המחלוקת בין הבעל ואשה.

נשפכו כאן קולמוסים רבים על לידת בית.

צריך הרבה ידע בכדי להחליט החלטה מושכלת שמתאימה לשני הזוג.

לידיעת הגולשות יש קריטריונים מאוד ברורים של משרד הבריאות בנושא.

אישית - סיימתי את ההשתתפות כאן,
בטוחה שהשואל ואשתו ימצאו את הדרך הטובה ביותר עבורם,
וימצאו את שביל הזהב שלהם.

אני לא כל כך מבינה על מה קמה כזו מהומה של הפחדות והאשמות,
וטענות נוקבות וחריפות נגד משהו שלגמרי מעוגן בחוק, נקבעו לו נהלים ברורים ע"י משרד הבריאות,

ובנוסף -
(כתבתי את זה פה איפה-שהוא אבל נעלם בים ההודעות....)

יש קביעה רשמית של "ארגון הבריאות העולמי" WHO מלפני בערך 20 שנה לגבי בטיחותן של לידות בבית כמקבילה ללידה בחדר לידה (ההתייחסות היא להריון תקין בסיכון נמוך, ולידה מתוכננת עם מיילדת מוסמכת).

(אני מדגישה את זה, כי מתרחשות גם לידות ללא מיילדת, של נשים שיולדות לבד מבחירה או בטעות. וגם אלה נחקרו, והוכחו כלידות עם רמת סיכון גבוהה, עם אחוז סיבוכים ותמותת תינוקות גבוה באופן יחסי).

לידה היא התרחשות נפלאה וניסית,

מורכבת ממכלול של דברים ולא רק "מצב רפואי" בהגדרתו הקרה.

וכשבאים בגישה כזו, בד בבד עם הכנה פיזית ורגשית מתאימה -

גם הגוף מגיב אחרת וזורם יותר.

בשו"ט ושבת שלום!

שבת שלום

מצד אחד הבנתי שלידת בית מתוכננת עם מיילדת בית אמורה להיות בטוחה, בעיקרון אם לא יקרה סיבוך קשה ונדיר אז אמור להיות בסדר.

מצד שני מנהג ללדת בבית בא  הרבה פעמים בחבילה עם גישה טבעית שמקורה מפלג אוכלוסייה חילוני קיצוני מעשירונים עליונים שמושפעים ממה שהולך במערב. אם במובנים כלכליים וענייני שלום שיטות שלהם לא טובות אז למה ללמוד מהם בענייני בריאות? זה מפריע לי אישית. 

עוד נקודה שמפריעה לי היא הפחדה מבית חולים, לפעמים יש מסר שבבית חולים הכל גרוע ורק מחכים איך לתפוס יולדת ולעשות לה ניתוח. וזה לא נכון. בדרך כלל יחס הוא טוב ויש רצון לבוא לקראת. ואין לצוות זכות להתערב בלי הסכמה של יולדת. 

יש גם צד כספי כמובן. יכול להיות שיש עוד דברים שחייבים להוציא עליהם - עוזרת אחרי לידה, ברית , סתם הוצאות שוטפות...

גם תלוי איך עוברת לידה. אי-אפשר לדעת מה יקרה אבל במקרה שיולדת רגילה ללידות מהירות, היא לא תפיק שום תועלת נוספת מלידת בית.

גילוי נאות - אני נגד אבל העיקר שיהיה לבריאות

יותר מאשר סגנונות קודמים שהיו, גם אם באו מדאגה עמוקה.

לגבי הציפיה מ"פורום דתי", צריך להבין שאין כאן גוף שנקרא "פורום", כל אחד כותב במיטב הבנתו (איני יודע מי "כבוד הרב" שהוזכר).

ואח"כ כמה לידות בבי"ח,

והיא אומרת שלידת הבית שלה היתה הלידה הכי יפה,

(בלידה שניה היה לה GBS ולכן נמנעה, ומאז

היא לא חוזרת על זה בגלל שעכשיו יש ילדים בבית,

וגם המחיר הכספי הגבוה של לידה כזאת...)

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אבל לזכרוני כתבתי בעבר על זה. שכל ההשקעה במטבעות דיגיטלים זה משהו מאוד ספקולטיבי.

לדעתי רוב מי שמשקיע במטבעות דיגיטליים לא עושה את זה בגלל שהוא מאמין בטכנולוגיה אלא כי הוא רואה שהערך עולה ואז זה השקעה "שווה"

לכן זה מאוד תנודתי.

כי שזה עולה, זה עולה חזק כי עוד אנשים מצטרפים לחגיגה

ושזה יורד, זה יורד חזק מאוד. כי אנשים בורחים מזה.

ואני בכלל חושב שזה הונאת פונזי הגדולה בעולם.

יכול להיות שעוד 20 שנים אני אוכל את כובע בצער.

נכון לכרגע עדיין לא השתכנעתי שזה שווה השקעה.

יש פה משתמש בפורום שקנה דירה  בכסף שהוא הרוויח ממכירת ביטקויין. דעתי על המטבע הזה לא השתנתה מאז.

לא יודע מה יוליד יום, אבל נכון להיום - הביטקוין מנצח בענק... 

רווח הכוונה כסף מזומן ביד.

לא החזקת מטבעות מבלי לממש (כי אם כולם יממשו. זה יפול והאחרון יקבל הרבה פחות מאשר הראשון)

ואני לוקח בחשבון שבלוטו רק מעל זכיה מעל 30+ אלף יש מס.

בשאר השקעות (גם לא קריפטו) יש 25% מס מהשקל הראשון.

ואני לוקח בחשבון שכדי להיות להרוויח הרבה בקריפטו אתה צריך "לסכן" הרבה כסף.

לעומת בלוטו, שמספיק להכנס בסכום זעום כדי שיהיה סיכוי (נמוך מאוד אבל קיים)

לא שאני חושב שכדאי להשקיע בלוטו

אבל גם לא חושב שכדאי בקריפטו

כי כמו בלוטו.

כדי שהמשחק יהיה רווחי. מישהו צריך להפסיד

גם בקריפטו

בניגוד לחברה בורסאית שמייצרת הכנסות ולכן השווי שלה גדל

הקריפטו (וזה לא משנה איזה מטבע) לא מייצר שום הכנסות. לכן אין לו באמת שווי שוק אמיתי.

אלא תופח ויורד בהתאם לגחמות השוק

קשה להאמין. מי שנכנס מוקדם לפני שנים וזכה לראות את הנסיקה לשמיים, זכה.

אבל האם יהיה שוב עליות של אלפי אחוזים? אפילו מאה אחוז נשמע כמו פנטזיה. אפילו 50 אחוז נשמע כמו דמיון. כיום.

ועדיין, 50 או 100 אחוזים, בכלל לא נחשב לדמיוני.

אז אם כך אל תשקיע בשום דבר, שים מזומן מתחת לבלטות וזהו.

אבל אתה כן יודע שאיזהו חכם הרואה את הנולד.

אתה יודע את ההיסטוריה של הטוליפ מאניה למיניה.

אתה מודע לסיכון שלא ישאר כלום מההשקעה הזו ותישאר זקן יסר כל.

אתה יודע מה המשמעות של פיזור.

אתה יודע מה המשמעות של תיק סולידי ומאוזן.

אתה בכל זאת מחליט להמר על הכסף שלך ועל הכסף של המשפחה שלך.

זה כסף שלך זה עניין שלך וזו אחריות שלך.

התלבטתי אם להגיב כיוון שלא נשאלתי ישירות לדעתי אבל עניין הנבואה שהזכרת בבא בתרא יב:  פשוט לא מתאים כאן כשם שאדם לא יצא ביום קיץ עם מעיל ומטריה כי הנבואה ניתנה לשוטים  

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

באופן פרטי, שלא דרך המעסיק - ואז מגיע זיכוי מס של 25% מסכום הפרמיה ששולם, ו 'רק' שכיר יכול להיות זכאי להחזרי מס בזכות תרומות לעמותות מוכרות למס לפי סעיף 46 (החזר של 35% מגובה התרומות, בתנאי שסך התרומות

השנתיות מעל לרף המינימום), להיות שכיר ביותר ממקום עבודה אחד בלי שהתבצע תאום מס בין המעסיקים, וכמו כן 'רק' שכיר יכול להשקיע בשוק ההון ויכולים להיווצר תנאים לזיכוי מס, מהמס במקור ששולם על מכירות ברווחים (דוגמאות - המקרה שהביא פותח השרשור, או שאם משקיעים דרך יותר מגוף השקעות אחד, ומצד אחד נוצרו רווחים ושולם מס רווחי הון, והגוף השקעות אחר היו הפסדים - ואז אפשר לקזז בין הרווחים וההפסדים שהיו לאותו אדם).  

אבל אם אם אין ל 'רק' שכיר שום דבר מאלו שציינתי, אז כנראה שאין מה להתעסק עם דוח שנתי וניסיונות להחזרי מס.  

אישה עם כמות יפה של ילדים צריכה להרוויח יפה בשביל שתעבור את סף המס ובשביל שכל הפרוצדורה תהיה לה משתלמת. ואם היא מתכננת ללדת בקרוב לפעמים עדיף לא להגיש הוצאות מוכרות.

חישוב מס הכנסה הוא בגדול נפרד מבחינה חוקית (לא לגמרי, זה לא מדוייק), גם אם הדו"ח הוא דו"ח לזוג.

ההבדל בין הבעל לאישה בנקודות זיכוי הוא מינורי. למה ההנחה שאישה לא משלמת והגבר כן? 

זה נכון שהיום במידה רבה הושוו נקודות הזיכוי לגבר ולאישה. בממוצע נשים נשואות עם ילדים לא מגיעות לסף המס.

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍