אז החיים הם לא בדוחק.

ותמיד אפשר להסתדר.

אתחיל

דבר מדהים, מיוחד, שלא מתאים לכל אחד.

לא תמיד הסביבה תומכת וזו דרך לחזק את הזוגיות בניגוד למה ש"כולם" חושבים

לא יכול להגיע מכפייה אלא רק מרצון שנמשך כל הזמן, צריך לדעת לעשות כל תקופה חושבים וחישוב מסלול מחדש כדי לבדוק אם עדיין מתאים המסלול הזה.

יש עוד הרבה דברים, מוזמנת לפרטי

אני אברכית מאושרת!

בעלי לומד יום שלם 

אוהבת את התורה בכל מאודי, גאה להשקיע בבעלי האברך!

גרה בסביבה אברכית ותומכת 

התנהלות מושלמת כיאה למשפחת אברכים הרבה אהבה, תמיכה, מטרה מושלמת ומשותפת, ילדים מחונכים ( בעז"ה!!) דוגמה אישית.

אני עובדת משרה מלאה ומפרנסת עיקרית של משפחתי הקטנה והיפה 

מקווה לתמוך ככה בתורה עד גיל גבורות בעז"ה!!

אבל במקצוע שלי תואר הוא לא מינימום...

אני אדריכלית 

ואשמח לענות לך בהרחבה בפרטי 

אני רק יכולה לאמר לכולם איך שכשמוסרים נפש על התורה רואים ניסים בלי סוף!

איך שחודש אחד היינו על גבול האפס בבנק ועמדה לצאת משכנתא גדולה מהחשבון ולא היה מאיפה. ופתאום חברה התקשרה ואמרה שיש לה הצטברות של מעשרות ואולי אני רוצה את זה, ועבודה לשעבר שהיו חייבים לי כסף פתאום שחררו אותו. 

רק לפקוח את העיניים ולחוש את הניסים הסובבים את האברכים זה פשוט חלום!!

חיי אברכות זה לפעמים קשה, לפעמים זו הקרבה אבל כל הזמן זה משתלם!!!

ספר די חדש שכתבה הרבנית מיכל פלהיימר.

מרגש ומדויק ומתאר את חיי האברכות בשנים הראשונות, ההתמודדויות וכו.

נראה לי שראיתי בדברי שיר.

לא קראתי את רוב התגובות פה. חיינו חיי אברכות במשך 11 שנה,אחרי11 שנה בעלי יצא לעבודה.

מלבד הצד הכספי יש עניין שצריך לקחת בחשבון, לימוד תורה זה מסירות נפש.

אם זוג מחליט לחיות כך את חייו אף אחד לא צריך לממן אותו!!

מלבד הצד הכספי יש בחיים סדר עדיפות ,למשל אם הבעל לומד 3 סדרים או 2,אז יש לזה הכשלה לזמן הזוגי.

למטלות השוטפות של הבית.

לזמן שאבא מקדיש לחינוך הילדים.

שני הגדולים שלנו נולדו כשבעלי למד, קראתי לו אבא של שבת, הוא היה חוזר אחרי שהם ישנו.

השלישית נולדה כשהוא עבד וזה ממש הורות אחרת.

צריך גם לחשוב מה יהיה אחרי תקופת הלימודים, מה יהיה המקצוע של הבעל אחרי הלימודים.

התכוונתי למקצוע או לעבודה של הבעל אחרי הלימודים בישיבה.

יש כאלה שמתאימים להיות מחנכים רמ"ים רבני קהילות וכו'.

יש כאלה שצריכים לפנות למקצוע אחר כדאי לעשות חושבים לפני שמשקיעים בלימודי מקצוע שלא מתאים או שיש בו הצף של עובדים כמו הוראה באזורים מסוימים.

כאילו חסרים זוגות אברכים שהאישה היא מפרנסת עיקרית והם חיים על חשבון הבנק הפרטי שלהם....

אשמח ובטוחה שאחרים גם ישמחו לשמוע מה הכוונה בלחיות על חשבון אחרים. 

הסברים יתקבלו בברכה 

שזה על חשבון משלם המסים....  כבר פגשתי כמה אנשים בחיי שהיו משוכנעים לחלוטין שכל אברך = הבטחת הכנסה....

מעניין, אני אברכית כבר שנתיים ואף פעם לא קיבלנו על זה שקל מהמדינה...

אולי אתה מדבר על 150 שקלים עלובים של קצבת ילדים????? זה נקרא לחיות ע"ח אחרים?

בחיים, אבל בחיים!!!!!! אני לא אחיה על חשבון מישהו אחר רק כי אני אברכית.

וזה לא משהו שאני המצאתי אותו, חז"ל כבר אמרו- פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות= אל תחייה על חשבון אחרים.

אני מפרנסת מלאה של הבית שלי ואני מאושרת בזה!! מאושרת שזכיתי שבעלי הטהור יושב ולומד יום שלם.

מאושרת לראות את בעלי בערב חוזר עם אור של תורה על הפנים שלו.

ממש כאב לי לראות את הדברים שכתבת....

מקבלת כסף מהמדינה?? עלאק!!!!! רק משלמת בלי סוף לבטוח לאומי. כל חודש רבע משכורת שלי הולכת אליהם!!

וכשילדתי? אתם חושבים שראיתי תותים? את המיץ הם הוציאו לי לפני שקיבלתי את הדמי לידה.

חבל שאתה ככה מלכלך על ציבור טהור כ"כ.

ואו אתה ממש מכעיס אותי!!!

אתה יודע שאתה חי ונושם בזכות לומדי התורה!!!!!!

יש לך מושג איך העולם היה נראה ללא לימוד תורה??? לא היה פה עולם בכלל!!! אז במקום ליפול על הרצפה ולהודות ללומדי התורה אתה מלכלך????

שים לב כמה צרות יש בבין הזמנים- שאז רוב לומדי התורה יוצאים לנפוש מעט מעמל התורה!!

ודבר נוסף- החלום של חיי זה שבעלי ישב וילמד כל חייו, והלוואי ויהיה לי הכוח להמשיך לעבוד כל החיים שלי בשביל זה!!!

ובחיים לא עולה לי מחשבה לראש שבעלי חי על חשבוני! 

אתה ואני ובעלי וכולם באנו לעולם עם מטרה!! אחת ויחידה!!!! לקיים את התורה שאלוקים נתן!! בשביל זה אתה יהודי! בשביל זה עמדת בהר סיני!!!!

אלוקים ברא את העולם כדי שילמדו את תורתו, ואתה מדבר איתי על קטיף עגבניות?????????????

אז נכון, לא כולם בנויים ללמוד את התורה, לא כולם בדרגה הגבוהה(!!!) ששמה אברכות, אבל התפקיד שלהם לא השתנה!! לפחות שיעריצו את מי שמקיים את העולם!!!!!!!!!!!!

ובקשר לכספים שאתה אומר שהמוסדות מקבלים מהמדינה- יקירי, אמא שלי מנהלת מוסד גדול מאוד בירושלים, אני יודעת טוב מאוד מהי כמות התקציבים שהיא מקבלת בשביל הוצאות המזגנים שלו. וזה כאין וכאפס לעומת מה שכל מוסד חילוני מקבל!!! עשרות מיליוני שקלים מידי שנה!!!!

ועוד דבר שכדאי שתדע שמי ש"המציא" כביכול את המצב הזה שהבעלים יושבים ולומדים והנשים יעבדו בשביל זה, הם אנשים מורמים מעם שאין לך שום זכות להרהר אחריהם!!!

אחרי פריקת כל הכעסים, וההלם, והתדהמה שתקפה אותי בעקבות דבריך, יש מסקנה אחת:

התורה היא מה שבן אדם יהודי צריך לשאוף אליו. אתה חושב שאתה לא מסוגל ללמוד אותה? תתרום להתפתחות מטע העגבניות, אבל חס וחלילה אל תעז ללכלך על ציבור לומדי התורה הקדושים שבזכותם העולם ברגע זה עומד על צירו!

אשרי מי שזוכה ללמוד את התורה! ואשרי הנשים הקדושות(!) שזוכות ועובדות קשה לפרנסת הבית בשביל שהבעל ילמד!

אתה יודע, 

אתמול בערב חשבתי לעצמי, עכשיו אלול, עוד פחות מחודש נגזר דיני לשנה הבאה, אם אני אחיה, אם יהיו לי עוד ילדים, אם אני אהיה מאושרת בחיים שלי, ועם בעלי.

ולא כ"כ הרגשתי טוב עם עצמי, יש לי על מה לחזור בתשובה, אני עסוקה בעבודה וכמעט ולא מצליחה לחשוב על ראש השנה שמתקרב בצעדי ענק. ואני קצת פוחדת, כן, פוחדת כי יש כ"כ הרבה צרות בעולם, ומי ערב לי ששנה הבאה יהיו לי חיים מאושרים? אולי אין לי מספיק זכויות כדי לזכות בדין??

אבל עכשיו, אחרי שקראתי את דבריך וישבתי לכתוב לך תשובה אמיתית מתוך הלב שלי- מה אני אגיד לך, הרגעת אותי. כן. הרגעת אותי מאוד בנוגע לראש השנה, 

כי עכשיו אני יודעת שיש לי זכויות. והרבה מאוד!! אני- שכל בוקר קורעת את עצמי מהמיטה כדי לרוץ לעבוה, ולהיות שם בזמן, ולמלא מכסת שעות חודשית, ולחזור הביתה מוקדם לקחת את הבת שלי- אחרי יום עבודה מלא, ולהיות איתה. ולטפל בה, ולשחק איתה, ולהכין אוכל לבעלי הטהור שחוזר לאחר יום שלם של לימוד תורה לשמה. ולהיות איתו, ולחייך אליו אפילו שמה שעומד לי מול העיניים היא מיטתי הנוחה! וככה כל יום!!! כל חודש! כל שנה! כל השנה!!!

וזה לא קל! בכלל!! שלא תחשבו שאני יש לי כוחות על. ממש לא. אני נקרעת מאוד!

אבל אני יודעת. ברגע זה. שכשהשם שלי יעמוד לדין בראש השנה. אני אזכה בשנה טובה!!

כי ה' בשמיים יודע כמה אני מתאמצת בשביל התורה הקדושה. והוא מתגמל אותי, והוא יתגמל אותי.

ואני יודעת שאחרי 120 שנה אני אעלה לשמיים ואלוקים ישאל אותי קבעת עיתים לתורה. אני אשיב לו בגאווה. כן!!! אני! למדתי תורה!! הרבה!! בעלי הקדוש למד בזכותי!! והזכות האדירה הזאת משותפת לשתינו!

ושתדע, שעכשיו יורדות לי דמעות. כן, דמעות של צער ועלבון על הדברים שכתבת. על הביזין שחוויתי בשביל התורה.

והלוואי ותבין את הדברים שכתבתי. ושיכנסו לך ללב וללב כל הקוראים בפורום הזה.

ותודה ענקית על העידוד לגבי ראש השנה!!- לא בציניות! באמת!! תודה!!

ומעריכה את האומץ.

גם מגדלי העגבניות תורמים לעמ"י.

וגם חיילי הקבע.

וגם ההייטקיסטים,

וגם האדריכלים,

וגם פועלי הניקיון.

ואפילו אפילו- שחקני התיאטרון. כן כן, גם הם.

והיופי זה לראות את זה כהרמוניה ולא כמדרג שבו לומדי התורה הם הטופ והחקלאים הם בתחתית. 

זה בדיוק למה ר' עקיבא שנא תלמידי חכמים בהתחלה. בגלל התנשאותם על העם הפשוט.

לא חושבת שיש לי יותר זכויות כי בעלי אברך.

אגב, אני גם התווכחתי אתו לא אחת על זה, כי אני חושבת כמו 'משוטט' שזה לא אידאלי שאישה תפרנס גבר. זה נגד העולם.

בתורה כתוב שקללת האדם היא "בזעת אפך" וכמו"כ הוא זה שהתחייב לכתובה. רבנו גרשום היה מספיק חכם כדי להבין שאם גבר התחייב בסכום כספי- אזי הוא חייב לעמוד בו וללכת לעבוד.

גם הסכמתי עם מה שכתבת לגבי עדות המזרח. זה בהחלט נכון. יש שם תפיסה יותר טבעית ולא דיכוטומית של החיים. החיים מורכבים גם מחיי רוח וגם מחיי מעשה. אני לא אוהבת את מה שנעשה היום עם חיי האברכות, כי זה נראה לי לא הגיוני שבית צריך להישען על משכורת של אישה ולא של גבר, או של שניהם. זה עולם הפוך לדעתי.

מעל השאר. לכן תלמיד חכם צריך להיות המכובד בעליה לתורה קודם, וגם בזימון , וכן בכל כיבוד. חז"ל הוסיפו ואמרו שתלמיד חכם שנותן לעם הארץ לברך לפניו- חייב מיתה!. כי הוא גורם לזלזול בחשיבות התורה אצל ההמון. לכן מבחינה ציבורית חשוב מאד לכבד את לומדי התורה, ובמיוחד את אלה שהם כבר בגדר תלמיד חכם. 

(יחד עם זאת חז"ל הדריכו את התלמיד חכם לא להתגאות, "אני מלאכתי בעיר, הוא מלאכתו בשדה וכו' ".)

והאברך לא חי על חשבון אף אחד...

נתחיל בכך שבישראל ישנם כ- 650,000 חרדים, ומתוכם רק 80,000 הם אברכים. לפי נתון זה ניתן לראות, שביחס לציבור החרדי - כמות האברכים אינה רבה, ובטח שלא ביחס לכל מיליוני האזרחים במדינה.

למרות זאת, מצב האברכים מבחינה כלכלית הינו מחפיר (בניגוד למה שרבים חושבים). ידעת שאברך שלומד כל היום תורה, מקבל סה"כ בין 1,000 ל- 1,500 ש"ח בחודש? פחות ממשכורת מינימום על לימוד של יום שלם, ולשם כך גם נאסר עליו לעבוד. לא נתפס שכל הויכוחים והדיונים הארוכים נעשים בגלל אותו אברך עני שחי בצמצום רב, כדי שיוכל ללמוד תורה, ומקבל על כך הרבה פחות ממשכורת מינימום.

ידיעה זו התפרסמה בכתבה שהופיעה בידיעות אחרונות: "55% מהגברים החרדים עובדים, 6% מהם בהיי-טק". עורך הסקר מסביר: "יש עליהום על החרדים. רבים מהם עובדים, ואלו שאינם עובדים חיים יותר מגמ"חים מאשר על חשבון המדינה... לפי הסקר, ב- 82% מהמשפחות החרדיות, אחד מבני הזוג עובד ומפרנס את המשפחה. בכ- 40%  המשפחות - שני בני הזוג עובדים, וב- 7% גם אחד מהילדים עובד ומסייע בפרנסה" (מקור: "ynet", "סקר: רוב הגברים החרדים דווקא עובדים", פורסם: 21.09.10).

בנוסף, חשוב להזכיר, שכח הקנייה של הציבור החרדי הוא אדיר, וכל החברות הגדולות בישראל משווקות בו. הדבר אומר שהחרדים משלמים הרבה מאד מיסים בחודש על מוצרי מזון וביגוד, כמו גם מיסים גדולים מאוד על קניית דירות בארץ.

אך, מלבד העובדה, שרוב החרדים עובדים ומשלמים כמות גדולה של מיסים למדינה על מוצרי מזון ודירות, חלק נכבד מהציבור החרדי עוסק בסיוע לנזקקים, הכוללים את הציבור החרדי והחילוני כאחד. אין זה סוד שהמגזר החרדי מפעיל ארגונים ארציים החוסכים למדינה מאות מיליוני שקלים. ארגונים אלו מסייעים ליתומים ולאלמנות, לפגועי מח ולנכים, לחולים, לעניים ולנזקקים, והם מציעים עזרה ראשונה לפצועים, מתנדבים לחלק מצרכי מזון, ומציעים סיוע רפואי והשאלת ציוד יקר.

התקשורת נוטה להתעלם מעובדות אלו, המוכיחות כי חרדים רבים מתנדבים ועוזרים לחילונים בכל רחבי הארץ. כמעט כל חילוני נעזר בשלב זה או אחר בחייו בסיוע של ארגון חרדי, אם זה במקרה של עזרה ראשונה, במוצרי מזון בבית חולים, או בסיוע כספי למשפחה נזקקת באיזור מגוריו. החרדים דואגים לכל תושבי המדינה, ועוזרים לחילונים בכל רחבי הארץ, מרצונם החופשי, ובהתנדבות מלאה.

מכאן שמלבד כספי המיסים שכל חרדי משלם בקניית מוצרי מזון ודירות, ומלבד תנאי המחייה הדלים של לומדי התורה - דווקא החרדים עוסקים יותר מכולם בסיוע ועזרה לתושבי המדינה, חילונים ודתיים כאחד.

ועכשיו לגבי מה שאתה אומר שהמדינה ממנת את האברכים- הישיבות והכוללים ממומנים ברובם הגדול מכספי תורמים עשירים מחו"ל ולא מכספי המדינה.

המדינה כמעט ולא עוזרת לאברכים (במיוחד מאז שקיצצו את קצבאות הילדים). ראשי הישיבות נוסעים לעיתים קרובות לחו"ל לבקש עזרה מתורמים.

תאר לעצמך מצב בו מורים ופרופסורים נוסעים לאמריקה כדי לבקש תרומות להחזקת האוניברסיטה והתיכון... ולכן תנאי המחייה והלימוד בישיבות ובכוללים קשים בהרבה מאצל מוסדות לא דתיים המקבלים תקציב מלא מהמדינה. ובישיבות אין שביתות, כמו במוסדות לימוד אחרים, משום שלא ניתן לוותר על הנכס הרוחני האמיתי של עם ישראל גם בשעת מצוקה.

נתון מעניין, שלא כל הציבור יודע, הוא שהמדינה משלמת על כל אסיר יותר מ- 6,000 ₪ בחודש, ואם לאותו אסיר ישנם ילדים, משפחתו מקבלת קצבה חודשית כמו אצל כל אם חד הורית. בישראל כלואים יותר מ- 10,000 אסירים, וקשה שלא לתהות, האם לאסיר שפשע מגיע לקבל יותר כסף מאברך ישר?? המקדיש את כל יומו כדי ללמוד את המסורת היהודית העומדת מאחורי זהותנו כעם ישראל?

בנוסף, למרות שרובם המוחלט של תושבי המדינה כלל לא מתעניין בתיאטרון, וחלקם אינם מתעניינים בספורט, המדינה מממנת אותו תיקצוב מלא במשך עשרות שנים(!), ואיש אינו מתלונן על כך. על פי אגף התקציבים: "הצעת תקציב משרד התרבות והספורט לשנות הכספים 2012-2011 מסתכמת בכ- 778 מיליון ש"ח ובכ- 832 מיליון ש"ח בהתאמה".

יוצא, איפוא, שהמסים אותם משלמים החרדים על מוצרי מזון ודירות, מממן, בין השאר, גם את מוסדות הטלוויזיה, הכדורגל והתיאטרון, המאוד לא דתיים בישראל. ונשאלת השאלה: האם לא מגיע למגזר החרדי תיקצוב דומה על התרבות הרוחנית של לימוד התורה, שזהו, למעשה, הנכס הרוחני של כל עם ישראל? חשוב על כך, במה יותר חשוב שהמדינה "היהודית" היחידה בעולם תשקיע – בכדורגל ובתיאטרון, או בלימוד התורה?

אנו חיים במדינה המתגאה לכנות את עצמה "יהודית", אך מה שמגדיר מדינה הוא לא הספורט והבידור שהיא מציעה, אלא המורשת ההיסטורית והתרבותית שלה. לימוד התורה הינו העיסוק הרוחני ביצירה ההלכתית ההיסטורית והתרבותית הגדולה ביותר שהפיק העם היהודי מזה אלפי שנים.

ואם המדינה משלמת מידי שנה מאות מיליוני דולרים על כדורגל, תחרויות ספורט, הצגות תיאטרון, קולנוע, שידורי טלוויזיה, ולימודים באוניברסיטה על "מדעי הרוח" או כדים סיניים, מדוע שלא תממן את לימוד התורה, המגדיר את יהדותנו מזה יותר משלושת אלפים שנה?

נראה שזו סיבה טובה לכבד את האברכים - כמה אנשי מחשבה אתה מכיר שהיו מוכנים לחיות בעוני, רק כדי שיוכלו ללמוד כל היום את דברי החוכמה של מורשת עמם?

התורה קובעת במפורש, שמצבנו הבטחוני נגד כל אויבינו תלוי בתורתנו ובקיומה יותר מכל כח צבאי חיצוני שבכוחו להושיענו. יתירה מכך, אמרו הנביאים במפורש, שבזכות לימוד התורה מקיים ה את עולמנו (ירמיהו ל"ג, כ"ד): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", כך לימד גם רבי חיים מוולוזין (תלמידו של הגאון מווילנא) וכתב בספרו "נפש החיים", שאילולי לומדי התורה, לא היה העולם מתקיים אפילו לרגע, כפי שנאמר בספר יהושע (פרק א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה".

כואב לי מאוד שאתה אומר שרק החילונים והדתיים עושים את כל ה"עבודה השחורה" כהגדרתך. הנה לפי כל מה שכתבתי למעלה יש אחוז גבוה של חרדים המשתתפים בנטל. וגם האברכים שותפים לנטל- ביצירת מעין כיפת ברזל המגנה ומחזיקה את העולם.

יוצא שכולם מקיימים את המדינה וכולם נהנים מהעשיה של כולם ואף אחד לא חי על חשבון אף אחד. כולם נושאים בנטל במידה שווה.

האברכות לא נולדה מהחוסר רצון להתגייס. האברכות קמה בעקבות הרצון לחזק את עולם התורה לאחר השואה. תקרא אגרות חזו'א ומכתבים של הרב שך.

הציבור האברכי הוא ציבור אידאולוגי שמוכן להקריב הרבה למען הערכים שלו... והוא מאושר ושמח שהוא ממלא את היעוד שלו ובאמת הפנימית שלו... 

החינוך החרדי הוא ללימוד תורה כמרכז החיים... בציבור הליטאי מחנכים כן לאברכות. 

80 אחוז מהאברכים הם עד גיל שלושים. מעל גיל זה יש ירידה דרסטית ויציאה לשוק העבודה. רק שונה מאוד אדם שיוצא לחיי המעשה (על כל המשתמע מכך) בגיל 30 אחרי 8 שנות אברכות בכולל לבין אדם בן 22......

ממאות האברכים שאני מכיר. לא יצא אברך אחד את מסגרת הכולל בגלל בעיות כלכליות... אברך עוזב את הכולל כשקשה לו ללמוד יום שלם.

אברך ממוצע יכול בקלות להגיע להכנסות של 4 אלף שח  (כולל יום שלם. יום שישי. תוספת מבחנים. ללמד תלמידים- אברך טוב מקבל 150 שח לשעה עם תלמיד. וכ'ו) 

לגבי הדאגה לכלל הציבור- כל ערב יוצאים אלפי אברכים ברחבי הארץ ללמוד תורה עם כלל הציבור הישראלי.... 99 אחוז מהלומדים הם ציבור דתי לאומי שלא פתחו גמרא מאז הישיבה התיכונית.... כדבריהם.

אין לך ישוב בארץ שאין בו קהילה תורנית חרדית שמבוססת על כולל ביום ופעילות תורנית בשעות הערב.

(מטרת הלימוד היא נטו לחזק את היהדות ואת לימוד התורה ולא לחרד. התהליך שנוצר אצל הלומדים הוא, שאחרי הלימוד הם הגיעו הביתה והרגישו בזויים לשבת ולראות "האח הגדול" אז הם פתחו תנ'ך ולמדו... וכך לאט זה השפיע על הבית.) 

  מנהיגי הציבור החרדי הם גדולי ישראל.... בשביל להיות גדול בישראל ברמה הזאת לא מספיק לדעת תורה אלא צריך שלמות הן בלימוד תורה הן באהבת ישראל והן נקיות הדעת.... אי לכך אני מעדיף לשמוע בקולם.... אתך הסליחה 

אשה צעירה, שמוכנה כך לעשות מסירות-נפש עבור לימוד התורה של בעלה, ומאידיאל גם למענם וגם למען עם ישראל, כל הכבוד. אשרי חלקך.

צריך רק להעיר, שזה לא רק "אם אתה לא מסוגל ללמוד.. תתרום להתפתחות מטע..".

ראשית, גידול פירות וירקות בארץ ישראל, זה חלק ממצוות ישוב הארץ ("ובעז היה זורה גורן השעורים בלילה, משום ישוב ארץ ישראל", חתם סופר. "וכאילו תאמר לא אניח תפילין בגלל לימוד תורה" על המחשבה שזה "ביטול תורה" למי שעוסק בכך. שם).

וגם כל מה שתורם לבנין עם ישראל על אדמתו, יש בו צד כזה, במדרגות שונות.

מעבר לכך - הדבר אינו רק "אם אתה לא מסוגל", אלא תלוי גם כן בתכונות בני האדם ובנסיבות חייהם.

יש מי שמתאים לו כך, ויש כך. ובלבד שיכווין ליבו לשמיים.

וגם אדם ששקוד בתורה, ועובד באופן הבסיסי הנדרש לפרנסה, הרי הוא מקיים לגמרי לימוד תורה. 

אלא מה? שאם יש אשה שלוקחת על עצמה השתתפות הגונה בפרנסה, כמוך, כדי שבעלה ("הטהור", כלשונך. אשרייך), ישקוד על תלמודו בהתמדה, אשרי חלקה וגם חלקו. שהרי הגמרא אומרת שזו הזכות הגדולה של הנשים, שמחכות לבעליהן שהלכו ללמוד, וגם שולחות בניהם ללמוד.

ובמידה רבה, יש כיום לנשים - שאינן צריכות ללכת לכבס בנהר וכו' וכו', יותר אפשרויות לזה.

ועם זה, שכל אחד, על גבי הבסיס של לימוד תורה שמחוייב בו כל אחד מישראל, צריך לעבוד את ה' ולתרום לכלל לפי עניינו הספציפי - בוודאי שאי אפשר לומר שהכל "באותה מדרגה". ובוודאי לא כמו שכתבה מישהי שגם "שחקן בתיאטרון" תורם. אפילו נתעלם שבדרך כלל עושה ההיפך, וחלק גדול מ"עולם התיאטרון" תורם טומאה וחורבן בלבד - הרי שגם מי שיעשה עם זה משהו חיובי, זה לא באותה מדרגה, בד"כ לפחות.

גם במצוות, יש מצוות ששקולות כנגד כל התורה, ויש גם הנהגות של דרך ארץ. בוודאי לא הכל באותה מדרגה. גם אם חשוב.

גם בארץ, מי שלומד תורה בשקידה רבה, קל וחומר מי שמתוך כך גם מלמד ומזכה את הרבים; מי שמשרת בצבא בתפקידים חשובים ומוכן בכל רגע למסור את הנפש עבור עם ישראל - אי אפשר להשוות מבחינת הערך האובייקטיבי, לכל דבר אחר שיש בו גם טוב. אלא שכל אחד צריך לפעול לפי התפקיד שה' נתן לו בעולם. איך ידע מה? זו כבר שאלה אחרת. פעם היו הולכים לנביא כדי לשאול..

ובכללי, כתב מרן הרב צבי יהודה זצ"ל בנושאים אלו, במענה לשאלות:

"לימדונו רבותינו: כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית (אבות דר' נתן פ' יא), וגדולה מלאכה ומשובחת בדברי חז"ל.

צֹֹֹרך העולם וטובתו הוא שיהיו לו גם אנשים יהודים העוסקים במלאכה ועמה דרך-ארץ וגם כאלה שעוסקים בקביעותם בתורה ומתגדלים בלימודה. הבירורים האישיים בזה הם לפי נטיותיהם האישיות ולמסיבות חייהם, עם התייעצות בגדולים בדעת תורה ויראה טהורה.

גם בשם הגר"א, וגם בשם הבעש"ט, כי לימוד התורה וההתעלות בה הוא מעל הכל ומעלה את הכל, כדברי חז"ל, לראות שכינה בעולם הזה עסוק בתורה בעולם הזה בארץ ישראל; וכמו שמעלת קדושת השבת, שהיא ג"כ מעין עולם הבא, יותר ממעלת התעניות והתעלותם בעוה"ז"

אני כ"כ נהנית לקרוא את התגובות שלך.

עמוקות ומלאות תוכן 

תודה 

ברוך ה'.

בשביל שכל עם ישראל יחיו חיים 'נורמליים' שזה אומר לעבוד וללמוד,

צריכים להיות אנשי קצה שרק ילמדו,

כמו זריקת חמצן לנפש האומה,

בהקבלה לחיילים שאין להם חיים 'נורמליים' כמו שיש לכלל עם ישראל.

מבחינה טכנית, להצטמצם,

ולשמוח שהבעל לומד.

ולשים לב כל הזמן שהאישה (כלומר, את, או אני) שמחה ורוצה בזה.

שמחה להיות חלק מהקצה של התורה.

ומבחינה רעיונית יש לי עוד מה להוסיף..

חשוב מאד שיש בעם ישראל אברכים שלומדים תורה בהתמדה ונשיהם שותפות במשימה ברצון.

אשריהם ואשרי חלקם.

אשרייך שזכית.

שבתי בבית ה' כל ימי חיי......

פסגת השאיפה האנושית

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.