אז כבר כתבתי בעבר כאן על הזוגיות שלנו. שיודעת ימים יפים אבל בעיקר מאבקי כוח. היינו בכמעט פרידה(גירושים) והחלטנו להשאר יחד ולא לדבר ולא לחשוב על זה. עשינו שיחה שזה משהו שבעלי אלרגי אליו אבל זה עבד הפעם. שעה וחצי . והוא גם שפך את ליבו. סיכמנו שיחה כזו של חצי שעה בעוד כמה זמן. וגם כל אחד ביקש מהשני לשים דגש על משהו שמפריע לו כדי שנתקדם... אז מאז היו יומיים טובים. יצאנו להתאוורר ערב אחד והיה נחמד והרגשתי שאני מאוד מגוייסת ופותחת דף חדש. הרגשתי סבלנית יותר. ושנינו היינו מאוד נעימים ומתחשבים. עברו היומיים הראשונים וכאילו משהו קרה . היינו עם המשפחה שלי שהוא בדכ אפילו איתם יותר שמח וגם חמוד אליי. הפעם הוא פשוט היה נחמד וחביב רק אליי פחות. קניתי לו גם מתנה ושמתי לו בהפתעה בבית עם פתק. הוא אמר תודה קריר ולא התלהב לא חיבק לא כלום. הפתק נשאר כמה ימים במקומו מוזנח ונצבט לי הלב לראות שהוא פשוט השאיר אותו שם. בסוף אותו הערב שבמהלכו אפילו ניסיתי ללטף אותו בגבו בנסיעה . חשבתי לי אולי היה לו יום קשה בעבודה. ניסיתי לדון לזכות. בניגוד לפעם שישר היתי נעלבת מהיחס האדיש והמוזר. והוא לא הגיב לשום מאמץ מצידי להיות סבלנית כלפי התגובות הקטנות הלא הכי סימפטיות שלו. שאלתי בלילה אם הוא כועס עליי על משהו. אמר שלא ממש לא. וזהו. מאז זכיתי לשתי תגובות עצבניות שלו (על סף מגעילות) ובניגוד לפעם שהייתח נפגעת \בוכה\ מתפרצת עליו וצועקת חזרה למה הוא מדבר אליי ככה- הפעם בלעתי בשקט ואמרתי לעצמי "הנעלבים ושאינם עולבים". עניתי בעדינות- למה אתה מגיב ככה? (וזה היה בכניסת שבת) והוא צעק עליי כמו ילד "כי את מאשימה אותי כמו תמיד" וזה היה ממש הקצנה. כי לא האשמתי. רק התאכזבתי שבסוף הוא לא בא איתי לבית כנסת אחרי שאמר שיבוא וראיתי פתאום שהוא מתאפץ בספה. בקיצור יצאתי לבית כנסת פגועה מגסות הרוח. ואמרתי לעצמי שבטוח גם הוא נפגע ממני המון כל התקופה הלא פשוטה שעברנו.. אז שאניח לו ולא אפגע. הוא לא נעים אליי. גם בשישי לפני שבת נסענו יחד לבילוי ביוזמתו והוא היה ממש קר כלפיי כל הזמן. לא נגע בי בכלל שום חיבוק שום חיוך. עושה טובה שעונה. אני שואלת על העבודה.. מתעניינת. הוא לא מתעניין כמעט. מרגישה שאני שמתי לב למה שהוא ביקש בשיחה שמפריע לו וממש מתאמצת לשנות את האוירה. אבל השבוע הוא היה ממש לא נחמד אליי לרוב. לא שם לב לכלום רק לעצמו. אני כל כך נושכת שפתיים לא לענות. לא להתרגז לא להפגע. להבין שזה תהליך. ושאולי עכשיו לי יותר קל ותכף הוא יראה שאני רצינית. וידבק בזה. ויפסיק עם התגובות הקטנות האלה. ויחזור לשדר אהבה. ויבין שלא רק אני עובדת בלהציל לקדם ולטפח את הנישואים והתקשורת המוזנחת שלנו אלא שזה גם משהו שהוא צריך להשקיע בו את מירב מאמציו. הוא בטוח כועס ומאוכזב ממני בהמון דברים. אבל גם אני מתקשה מולו בכל הקשר. איך יתכן שכל כך הרבה זמן אני מרגישה לא מובנת ובכז מתגייסת לעבוד ולא לוותר על הבחור שעמד איתי מתחת לחופה. ועדיין מרגישה כאילו אני הלא בסדר? כאילו תמיד מותר לו להתעצבן ואני צריכה לגלות הבנה וגדלות נפש ולהכיל אבל אם אני מתעצבנת אני ישר הופכת להיות זו שהורסת לו את הערב או זו שעצבנית או שלילית או ככה או ככה ואני לא זוכה לשום הכלה או הבנה כשאני קצת מתרגזת או משהו. אבל הוא יכול לדבר בכזה חוסר כבוד שאני משתגעת רק כי הוא עצבני. אז אחכ בארוחת שבת אצל הוריו בא לתת לי נשיקה על הלחי ואמר שבת שלום אז הושטתי לחי ועניתי... אבל העלבון הצרוב עוד היה לי בלב. של העצבים שלו שניה לפני בית כנסת. כבר לא עומד איתי להדליק נרות לפני שבת. ולא אמר איתי קידוש. אז מה אני אמורה לוותר על עצמי לגמרי ולראות רק אותו בשביל שהנישואין ימשיכו? מה עם הרגשות שלי? הם לא נחשבים? מרגיש לי כאילו הוא מרוכז בעצמו ולא מודע לזה. והוא חושב שהוא חושב עליי ועל היחסים. אבל אני באמת לא רואה איך זה בא לידי ביטוי יותר מידי .... אני כל כך הרבה יותר סימפטית אליו ממנו. מתאמצת לחשוב לפני התגובות שלי. מנסה להשאיר לו פתקים בבוקר.. מתנה... כבר המון זמן לא הכין לנו ארוחת ערב. פייק איט אנטיל יו מייק איט- אז אתה כועס נכון. אז אתה מאוכזב. אבל גם אני! ואני כן החלטתי לעמוד בהחלטה המשותפת ולהשתנות למענך ,למעננו . אז תעשה מאמץ דומה! תעמיד פנים שזה הדבר הכי חשוב כרגע! שזו ההשקעה הכי גדולה שאתה יכול לעשות כרגע בחיים שלך!- אשתך האהובה . הנישואין שלך. שיהיו נעימים כמו שהחלטנו שאנחנו רוצים שיהיו. דרושים שניים לריקוד הזה. ולא הגיוני שרק אני "אזיע" בבנייה הזו כשאתה יושב לך בצל ומקטר.
קשה לי כל כך. אני מרגישה כל כך מפוספסת. שיש בי המון רצון טוב. לתת להציע. לאן לגדול כבת זוג. ומה לתת וגם מה לקבל. אבל נראה שכל פעם אנחנו צועדים בכיוונים שונים ונוצרת סבכת.... תודה על ה"הקשבה". אין לי כמעט למי לפרוק והייתי חייבת להוציא כי כבר גם ככה התחלתי לשחרר קיטור וזרקתי לו היום שהתרגלתי שהוא עויין.. אני יודעת שהוא אוהב אותי מאוד ורוצה שנישאר. אבל כאילו כל כך קשה לו להיות הגבר החם האוהב המגונן ולראות אותי כאדם שהוא בצד שלו. נדמה כאילו הוא מסתכל עליי כאויב שצריך לתקוף אותו כי הוא מאיים עליו יותר מאשר כאדם שהוא אוהב שרוצה לשמח אותו ושהוא ירצה לשמח אותי ולגונן עליי (ואז אולי גם יפסיק לפגוע בי באמירות קשות שיש לו כשהוא מחליט שאני לא בסדר או מעצבנת אותו) זה כאילו לא המצב כרגע וזה ממש מעציב אותי... כל הזמן מתפללת להשם שבעלי יבין כמה כוונות טובות יש לי. כמה אני רוצה שנתקרב. איך אני רוצה לשמח אותו ושילמד גם הוא איך לשמח אותי.
קשה לי כל כך. אני מרגישה כל כך מפוספסת. שיש בי המון רצון טוב. לתת להציע. לאן לגדול כבת זוג. ומה לתת וגם מה לקבל. אבל נראה שכל פעם אנחנו צועדים בכיוונים שונים ונוצרת סבכת.... תודה על ה"הקשבה". אין לי כמעט למי לפרוק והייתי חייבת להוציא כי כבר גם ככה התחלתי לשחרר קיטור וזרקתי לו היום שהתרגלתי שהוא עויין.. אני יודעת שהוא אוהב אותי מאוד ורוצה שנישאר. אבל כאילו כל כך קשה לו להיות הגבר החם האוהב המגונן ולראות אותי כאדם שהוא בצד שלו. נדמה כאילו הוא מסתכל עליי כאויב שצריך לתקוף אותו כי הוא מאיים עליו יותר מאשר כאדם שהוא אוהב שרוצה לשמח אותו ושהוא ירצה לשמח אותי ולגונן עליי (ואז אולי גם יפסיק לפגוע בי באמירות קשות שיש לו כשהוא מחליט שאני לא בסדר או מעצבנת אותו) זה כאילו לא המצב כרגע וזה ממש מעציב אותי... כל הזמן מתפללת להשם שבעלי יבין כמה כוונות טובות יש לי. כמה אני רוצה שנתקרב. איך אני רוצה לשמח אותו ושילמד גם הוא איך לשמח אותי.
)