על הפעם הראשונה.
יום שישי בבוקר. היה לי קשה, כואב עמוק עמוק בפנים. רק לפני יומיים חזרתי לאולפנה בכלל, ביום רביעי, ונראה לכם שנכנסתי לשיעורים בכלל?! הייתי רק בדשא שמאחורי הפנימיות של השישית. בשמש, ביום בלילה.. בעצם, את הלילות ביליתי במקלט עם הפסנתר. למרות שבתקופה הזו אולי לא.. בתקופה הזו לרוב גנבתי גיטרות וניגנתי בדשא שלי.
סביבות 12 בצהריים לקחתי דף נוסחאות. ובכח, בכח, למדתי בכח. זה לא היה לימוד עמוק אבל אני העמקתי את זה בכח. עוד לא הייתי מנוסה במלאכת הלימוד הזו. פעם ראשונה.. תוך כדי אני חופרת לשיר בווצאפ, ממש הדאגתי אותה בכוונה, ואז היא אמרה לי "את לא רוצה להגיע לאן שאני הגעתי, את לא רוצה ללמוד" ואמרתי לה, שכבר למדתי. היא נלחצה. ביקשה שאני אשלח תמונה של הלימוד. צילמתי בצורה שזה ייראה נורא יותר ממה שזה.
הבית והעולם סביבי המשיכו להתקיים באופן שגרתי לחלוטין, זה כל כך מוזר הפער. באותו יום למדתי להחזיק את היד בזווית שלא רואים את הלימודים.
רחל נקעה את האצבע או משהו, אז הוריי ביקשו שאלך במקומה לחוג אופניים. הפער, הפער. הייתי בחוג אופניים והתהפכתי מעל האופניים על הרצפה. נפצעתי ברגל מאחורה וירד לי הרבה דם. ברגעים אחרי שנפלתי, ישבתי על הרצפה הכל הלך שחור הכל הלך שחור הכל הלך שחור עד שלא, חזר לי הראיה. כמעט התעלפתי. מאז יצא לי להכיר טוב מאוד את התופעה הזו של כמעט-התעלפות. כיום קורה בתדירות
במוצרי שבת רשמתי למחנכת את ההודעה הרשמית - אני לומדת.
כאן החלה הדרך
כאן זחלתי, בכיתי, למדתי לאט לאט - לעמוד.
כאן לקחתי צעדים ראשונים, עם עזרה, בלי עזרה, עם תמיכה, בלי תמיכה
כאן נפלתי על פניי
כאן קמתי שוב, ושוב פעם
כאן בונים
כאן בניתי את עצמי - את העולם.
יום שישי בבוקר. היה לי קשה, כואב עמוק עמוק בפנים. רק לפני יומיים חזרתי לאולפנה בכלל, ביום רביעי, ונראה לכם שנכנסתי לשיעורים בכלל?! הייתי רק בדשא שמאחורי הפנימיות של השישית. בשמש, ביום בלילה.. בעצם, את הלילות ביליתי במקלט עם הפסנתר. למרות שבתקופה הזו אולי לא.. בתקופה הזו לרוב גנבתי גיטרות וניגנתי בדשא שלי.
סביבות 12 בצהריים לקחתי דף נוסחאות. ובכח, בכח, למדתי בכח. זה לא היה לימוד עמוק אבל אני העמקתי את זה בכח. עוד לא הייתי מנוסה במלאכת הלימוד הזו. פעם ראשונה.. תוך כדי אני חופרת לשיר בווצאפ, ממש הדאגתי אותה בכוונה, ואז היא אמרה לי "את לא רוצה להגיע לאן שאני הגעתי, את לא רוצה ללמוד" ואמרתי לה, שכבר למדתי. היא נלחצה. ביקשה שאני אשלח תמונה של הלימוד. צילמתי בצורה שזה ייראה נורא יותר ממה שזה.
הבית והעולם סביבי המשיכו להתקיים באופן שגרתי לחלוטין, זה כל כך מוזר הפער. באותו יום למדתי להחזיק את היד בזווית שלא רואים את הלימודים.
רחל נקעה את האצבע או משהו, אז הוריי ביקשו שאלך במקומה לחוג אופניים. הפער, הפער. הייתי בחוג אופניים והתהפכתי מעל האופניים על הרצפה. נפצעתי ברגל מאחורה וירד לי הרבה דם. ברגעים אחרי שנפלתי, ישבתי על הרצפה הכל הלך שחור הכל הלך שחור הכל הלך שחור עד שלא, חזר לי הראיה. כמעט התעלפתי. מאז יצא לי להכיר טוב מאוד את התופעה הזו של כמעט-התעלפות. כיום קורה בתדירות
במוצרי שבת רשמתי למחנכת את ההודעה הרשמית - אני לומדת.
כאן החלה הדרך
כאן זחלתי, בכיתי, למדתי לאט לאט - לעמוד.
כאן לקחתי צעדים ראשונים, עם עזרה, בלי עזרה, עם תמיכה, בלי תמיכה
כאן נפלתי על פניי
כאן קמתי שוב, ושוב פעם
כאן בונים
כאן בניתי את עצמי - את העולם.