זוגות אברכים - האם אתם יכולים לפרט מה זה אומר להיות זוג אברכים? מכל הבחינות הקיימות.

ואני אכתוב לך בחינה מסוימת:

להיות אברכים זה אומר לשים את התורה בראש, גם אם נראה שאפשר לוותר עליה בקלות. להכריח את עצמךָ או לעודד אותו בכל לבךְ - ללמוד וללמוד וללמוד. ומצד שני - להבין כמה זה קשה. לפעמים אפילו יותר מעבודה רגילה ותובענית ככל שתהיה.

אברכית כ 20 שנה. 

שאלת - 

איך מתמודדים עם הקושי? 
מה נותן את הכח?

אני לא מרגישה קושי מסויים בחיי האברכות דווקא. ואף פעם לא הייתי צריכה לחפש משהו שייתן לי כח להמשיך בחיי האברכות. 

לא שהחיים תמיד תותים, היו זמנים שהייתי צריכה הרבה כח לעבור כל מני משברים אבל לא קשור לאברכות בכלל. אני מדברת על משברים כמו הפלה או קשיים לימודיים עם אחד הילדים ועוד כל מני..

אני רואה סביבי משפחות שהבעל לא אברך ואני לא רואה שיש להם פחות קשיים, אלא שלכל אחד יש את הקשיים שלו...

באופן כללי בקשר לאברכות - אני מרגישה ברת מזל, מרגישה שהתורה מעדנת את האדם, מרוממת את כל הבית. 

מרגישים את החיבור לקב"ה בחיי היומיום בבית ובפרטים הקטנים. (לא יודעת אם זה קשור דוקא לעובדה שבעלי אברך, מן הסתם מי שבוחר לחיות ככה יכול להרגיש את זה בכל מקרה)

פרקטית מבחינה כלכלית - אני עובדת בעבודה רווחית כך שההכנסה המשפחתית שלנו סבירה בהחלט, אני לא מרגישה צמצום מיוחד.

"תחנות יציאה" - תמיד אפשר לצאת אם רוצים. היו תקופות שבעלי שקל לעשות שינוי (יש כמה תחומים אחרים שהוא ממש טוב בהם) ובסופו של דבר הרגיש שלא יתאים לו (ירגיש כמו דג מחוץ למים) והגענו לבחירה משותפת להמשיך את חיי האברכות. ב"ה תמיד הרגשתי סייעתא דשמיא מיוחדת עם ההחלטות האלה.

אולי תפרטי יותר לאיזה קשיים את מתכוונת?

או באיזה טיפים את מעונינת?

אנחנו נשואים 13 שנה, מתוכם 9 שנים הוא למד וב4 שנים האחרונות הוא רב בישיבה, מתוכם שנתיים מקבל משכורת (מינימום, למי ששואל..), בנוסף הוא מעביר שיעורים במקומות שונים וזו השלמת הכנסה לא קטנה. את זה הוא עושה גם כן ב-5 שנים האחרונות לדעתי.

להגיד לך שאת יכולה לדעת מה יהיה? זה הרי כל כך תלוי ושונה מזוג לזוג. אני אומרת לך, העיקר זה המידות הטובות והתקשורת ביניכם. השאר אלו דברים דינמיים שקשה לתכנן מראש.

אני יודעת שיש כאלה שחיים בצמצום ומרגישים קושי כלכלי. אצלנו זה מעולם לא היה, כך שעל כך לא אוכל לענות. לא היינו מעולם במינוס ותמיד השתדלנו לחסוך לא מעט. 

מצד שני, אנחנו לא בזבזנים יותר מדי. אז ירקות, פירות, מוצרי חלב ובשר תמיד יהיה, גם קצת פינוקים לילדים, אבל לא בהגזמה. לא יוצאים לחופשות בזבזניות וכדו' אבל אני לא חושבת שלילדים חסר משהו. כי אנחנו גם לא משדרים שחסר, אלא שיש לא מעט כסף, השאלה על מה מוציאים אותו. אבל זו הגישה שלי באופן כללי, ובעלי, שזו לא היתה הגישה של המשפחה שלו, התעדן מאוד בתחום הזה, לדעתי הרבה בזכות התורה.

גם כשאני הייתי סטודנטית והוא אברך שמקבל 800 ש"ח הסתדרנו. איך? העברתי שיעורים פרטיים, קבלנו כל מני מלגות שצצו ממש משמיים, דמי מילואים, גרנו ביישוב זול ללא רכב, לא הוצאנו הרבה כסף על אוכל מיותר (היום המקרר שלנו יותר מלא ומגוון, כי עם ילדים קשה לי לחסוך על אוכל וגם המצב הכלכלי שלנו הרבה יותר טוב..), 

ובנוסף, לא היו לנו ילדים 3 שנים, בשנים הקריטיות בהן לא הרווחנו הרבה. בסופו של דבר כל הילדים שלנו (4, ומקוים שנצליח עוד) מהפריה חוץ גופית.

האם ידעתי את זה קודם? מובן שלא... וזכיתי בבעל מקסים שידע לעודד אותי ולצאת איתי יחד למסע הבלתי נגמר הזה. 

את מבינה, יש הרבה דברים שיכולים לעבור בחיים, גם אנשים שלא עובדים יכולים להיות עם בעיות פרנסה. בריאות זו כמובן המתנה הכי טובה, ותמיד יש גם עוד משברים, גם בזוגיות וגם בהורות, השאלה היא אך עוברים אותם.

אצלנו, בעלי תמיד חזר בצהריים, הוא תמיד היה עם הילדים, אבל כשאני חזרתי הביתה, הוא הלך שוב ללמוד ולרוב נפגשנו רק ב9 או 10 בלילה. לא לכולם זה מתאים, לנו כן, כי העדפתי שלא יהיו בצהרון. אבל גם זה דינאמי, ושנה הבאה החלטנו שכן ננסה צהרון כדי להיות איתם יותר ביחד אחרי הצהריים.

בכל קיץ הייתי שואלת את בעלי איך נסתדר, כי (ניתן לומר שעד היום) לשנינו אין בסיס עבודה קבוע ויציב, אבל בסופו של דבר, תמיד הרווחנו יותר ממה שצריך, וממש הרגשתי בזה סיעתא דשמיא. בנוסף, היתה לנו גם תמיכה כלכלית של ההורים בקניית דירה, וגם זה מאוד משמעותי (אף פעם לא הסכמנו לתמיכה חודשית, אבל בקניית הדירה הם עזרו גם במתנה וגם בהלוואה).

מבחינת הילדים - אבא שלומד תורה זה כיף מאוד גדול, לפחות אצלנו. כשהם גדולים יותר, צריך לראות שלא לוחצים עליהם יותר מדי (אבל גם כאן זה עניין של אופי..) אבל בס"כ הם רואים דוגמא אישית מצויינת של אבא ששם את הדגש על התורה. בעלי הוא גם רב, ואני חושבת שבינתיים הם די נהנים מזה. יש הרבה אורחים והרבה אנשים שמכבדים את אבא, הם יודעים שהוא עוסק במקצוע חשוב. אני מאוד משתדלת לדאוג לא ללחוץ עליהם יותר מדי, שלא ירגישו שהם ה"בנים של הרב"... והמזל שיש בסביבה שלנו הרבה רבנים כך שזה לא מאוד יוצא דופן ושם עליהם עול.

הצד השני של המטבע הוא, שלדעתי, מי שלא הולך לעסוק בחינוך, צריך גם לדעת לצאת מהמסלול הזה בזמן. יש לבעלי לא מעט חברים שהם כבר מבוגרים, בסביבות גיל ה-40, ולא מוצאים את עצמם. הם למדו לרבנות, אבל זה לא מתאים להם באמת או שלא מצאו מקום עבודה. אני ידעתי שגם אם הוא לא יהיה רב, הוא יהיה מורה מעולה. אז הוא למד תוך כדי תואר בחינוך לכל צרה שלא תבוא. אני חושבת שכל אחד צריך להכין לו עם הזמן תחנת יציאה כלשהי, כי לרובם לא מתאים ללמוד עד גיל הפנסיה, וגם עם המצב הכלכלי מאפשר כי האישה מרויחה טוב, זה נראה לי לא כל כך בריא אחרי הרבה שנים כי צריך גם לתת מעצמך אחרי שהתמלאת הרבה שנים, אבל זו נקודת הראות שלי... 

מה עוד? אם הבחור נראה לך, ומבחינת רמה תורנית ושאיפות אתם משדרים פחות או יותר על אותו גל, לדעתי שווה לנסות. תמיד אפשר לשנות, אבל שנות האברכות יהיו לרוב זכרון טוב מאוד. 

והאם ההורים הם אלה שמדאיגים אותך? טוב, אז זה סיפור נוסף שצריך לדעת איך לעכל אותו.. (מנסיון לא קטן גם בתחום הזה.. התחיל לא פשוט והיום, ברוך ה', הקשר טוב מאוד)

בהצלחה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....