ששירתה לה בנאמנות בין הצלעות,
תמכה את הסרעפת מלמטה
לחצה את עמוד השדרה מנגד
החליפה תאים במחזוריות
ושירתה את בעליה בנאמנות.
לא היה בה שום דבר מעניין- בעצם,
וגם לא איזו התנשאות על חברותיה
שהיא ככה עצם במיקום אסטרטגי
ועם אופי תפקיד שמביא את היכולות שלה לידי ביטוי.
וגם לא איזה יופי והדר חיצוני בולט לעין,
מדי פעם חשה העצם בדידות עד לשד עצמותיה
כאב כזה, עד העצם
וקור.
למי אכפת ממני.
ותרה סביבה לנחמה.
ביום קשה משאת היא באה
להתפרק אצל עצם הבריח
הזאת שמקבלת כל הזמן טפיחות על השכם.
וסחה לה את לבה.
בעיניים גדולות ומקוות.
עצם הבריח רק הביטה בה בקרירות,
ורשמה לעצמה שזה ממש מביך שעצם
ככה מתחננת לאהבה.
כאילו מילא היא הייתה עצמית, שרגילה
כל היום למיש מש מוש ועניינים
אבל היא עצם, והיא צכה להיות גברית וחסונה
ויציבה וגברית, וגברית, וגברית.
והיא לא הולכת לתת לזה כתף
במיוחד שהכתף כבר כואבת מרב טפיחות על השכם
שהיא מקבלת.
אז העצם הסתלקה לה וחזרה
לתוך החור השחור עם הפלאפון והאוזניות
וחשבה על זה
שאיך זה
ובאמת יש אלוהים כאילו... גאד!
או אולי יש גאד כאילו... אלוהים!
ואיזה יופי ולמה אני דווקא מכולם
ואיפה הצדק
ומתי יבוא השלום
ואיך זה קורה כל פעם מחדש נתקל בך
כמו עוור באמצע הרחוב.
ופיוווווו
ואחרי זה היא חשבה שהכל תכלס קרה במח
עצם הקטן שלה אז למה לעשות סצינות?