בס"ד

התשובה היא, שלא כל דבר אפשר למדוד ביחסיות שלו לגבי דברים אחרים. ז"א, שיש דברים בהם עבודה מיראה יותר גדולה ויש דברים שגדולה העבודה מאהבה.

כעיקרון, זה סגנון של אישיות. מבנה נפשי. יש כאלה שעובדים את ה' בדרך של יראה. ויש כאלה שעובדים את ה' בדרך של אהבה. "אם כבנים אם כעבדים".

כל אחד, צריך את שתי הבחינות. ז"א שהוא חייב לשלב גם את הבחינה שהוא פחות מתחבר אליה. לדו', מי ש"זורם" ועובד את ה' מאהבה, חייב להכניס גם קורטוב של יראה. ולהיפך.

וכל זה בגלל, שלכל אחת מסגנונות העבודה הללו יש חסרונות ויתרונות.

עלי והצליחי!

לפי כל הדעות אדם צריך לעבוד את השם מיראה ואהבה יחד.

אין כזה דבר לעבדו מאהבה בלבד, כי זו תחושה שיכולה להיות חזקה לפעמים, ולפעמים גם מאד חלשה.

והסדר זה קודם יראה ואח"כ אהבה.

רבי נחמן כתב על זה איפשהו. אולי אני אביא את זה בהזדמנות...

הסבר

יש שני סוגי יראה:

יראת החטא, העונש וכו' - זו יראה בדרגה נמוכה (פחות מאהבה)

יראת הרוממות - זו יראה בדרגה גבוהה (יותר מאהבה). הכוונה ביראה זו היא שאנו מכירים ומבינים את גודל רוממותו של הקב"ה, ונרתעים ממנו.

יש פסוק ביחזקאל שמתאר את אופו התנהגות המלאכים. הוא כותב "והחיות (חיות הקודש, המלאכים) רצוא ושוב". התנהגותן היא משולבת אהבה ויראה, לא יראת חטא, כי מלאכים אינם חוטאים, אלא יראת הרוממות, ולכן, הם שואפים לקרבת ה' (רצוא) ואז נרתעים מהדר גאונו (ושוב)

הלוואי שנגיע לזה.

חייב גם יראה בעבודת ה'.

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב" > אהבה.
"מה ה' אלוקיך שואל מעמך - כי אם ליראה" > יראה.
בלי שניהם - אדם אינו מושלם.
הסבר לכך הוא -
אדם העובד רק מאהבה , יכול להגיע לידי ככה שהוא יחשוב שה' הוא חבר שלו.
לא לכבד אותו כ"כ כי...ככה אני מתנהג עם האדם שאני הכי אוהב בעולם. כמו שני חברים טובים.
לכן היראה תבוא ותעצב לו את הצד הזה. [לא מתנהגים ב - "סחאבק" על מלך]
לעומת זאת - אדם העובד רק מיראה , ברגע שהאדון שלו לא נמצא הוא לא עושה כרצון אדנו.
שהרי כל מה שהוא עובד זה דווקא בגלל שהוא מפחד מהאדון שלו , אבל כעת האדון שלו לא נמצא - אפשר לעבור על חוקיו.
לכן האהבה תבוא ותעצב את צד זה. [לא עושים נגד אדם שאוהבים גם אם הוא לא נמצא כאן]

לחזור בתשובה - הכי טוב מאהבה. שהרי - כך זה מראה שקשרו של האדם אל ה' הוא בגלל אהבתו אליו -
בגלל שיש לו איתו קשר של התחברות. קשר של הדדיות אחד כלפי השני. אך...ברור שחייב גם יראה.

ועל זה רמז במשנה - אנטיגנוס איש סוכו אומר -
" אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב
שלא על מנת לקבל פרס [במילים אחרות - תעבדו את ה' מאהבה] - [אבל חשוב מאוד גם] ויהי מורא שמיים
עליכם [יראה]"


מקווה שהובנתי.
חודש מלא שמחה בעז"ה!

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד