הקאסט של פול האוס היה הקאסט הכי אמין, מתוק ואהוב שפגשתי. רק סיימתי את הפרק האחרון, ואני כבר מתגעגעת. לדי ג'יי, למישל, לדוד ג'סי. אפילו לקימי.
אני מתגעגעת לסיפורים על פאם, לשיר הערש הידוע על הדובי, אפילו לבדיחות הטיפשיות של ג'ואי.
אתם יודעים כמה יופי יש באורחים לא קרואים? בחוכמה של בת 18 שלא נותנת לבני 20 לבלבל אותה. בהתרגשויות הקטנות של בת 13. באובדן זיכרון של בת שש, או שמונה, מי שהבין מה הולך עם הגיל של מרי קייט ואשלי אולסן, שיסביר לי.
וזהו. אני אוהבת אותם. את ההשראה, את האהבה, את זה שאני מרגישה כל כך מטומטמת, מאוהבת בכל אחת מהדמויות בסדרה ישנה ובדיונית.
רוצו לראות. באמת שבעולם המטורף שלנו פינת נחמה כזו היא בדיוק מה שצריך.
- לקראת נישואין וזוגיות