אני לא חולה. אבל נראה שהרופאים שלי חושבים שכן. דיסתימיה ואפיזודה דכאונית, הם רשמו לי באבחנה. אבל ללא סימנים פסיכוטיים, או כל סימן מדאיג אחר.
אני מפחדת. מה שהיה לפני שנתיים ולפני חודש עשוי לחזור ולהישנות. אני לא יכולה לסמוך על עצמי, עדיין.
כואב לי מאוד בחלק מהזמן, והשאר מאוזן. בשאר הזמן אני שמחה, עם התמודדויות וקשיים.
אני תוהה, מה אני צריכה לעשות עכשיו. לקבל את זה שיש לי עאלק מחלה, לקבל את זה שכל חיי אתמודד עם חרדה, לקבל סל שיקום, או להתכחש לזה, להחליט לעצמי שאני בסדר, ולהמשיך הלאה?
ניסיתי את שתי הדרכים, אף אחת מהן לא עשתה לי טוב. אבל מה עדיף?
אני מפחדת. מה שהיה לפני שנתיים ולפני חודש עשוי לחזור ולהישנות. אני לא יכולה לסמוך על עצמי, עדיין.
כואב לי מאוד בחלק מהזמן, והשאר מאוזן. בשאר הזמן אני שמחה, עם התמודדויות וקשיים.
אני תוהה, מה אני צריכה לעשות עכשיו. לקבל את זה שיש לי עאלק מחלה, לקבל את זה שכל חיי אתמודד עם חרדה, לקבל סל שיקום, או להתכחש לזה, להחליט לעצמי שאני בסדר, ולהמשיך הלאה?
ניסיתי את שתי הדרכים, אף אחת מהן לא עשתה לי טוב. אבל מה עדיף?
