סתם כך, פתחתי את הדף. אפילו לא גללתי יותר מידי,
באופן כללי אין לי מה לחפש כאן, כבר לא מכירה... כשהשטויות הן שלך ושל החברים שלך- כיף לקרוא,
אבל שטויות של אנשים שלא קשורים אליך, מוזר לקרוא. מרגיש חדירה לפרטיות, בכל אופן- לא הנקודה.
אז פתחתי את הדף
ואז הלכתי לעיסוקי.
לכמה דקות, לא יותר
וחזרתי ושמתי לב שהכל צהוב. המון המון צהוב.
ואז פתאום הרגשתי צביטת געגוע קלה.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
