"אחרי שהוטרדתי מינית בט' באב בירושלים, נהיה לי מחסום נפשי להתקדם, ועכשיו זה הזמן להשלים את הפער, אז אני בדיכאון כי אין מצב שאני מצליח להמשיך כאילו שלא התבזבז לי חודש כ"כ חשוב מהחיים. 

אני בדיכאון כי קשה לי שאחרי זה נפלתי עוד ועוד, בצניעות בתורה בקדושה.

ואמרתי שאגמור סדר משניות החופש. והבטחתי על תפילות במניין.

ואני במצב שלי לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי ער אפי' 9:00 בבוקר. אולי גיחה לקראו ק"ש ולחזור

אני בדכאון, כי לא היה לי אף חבר כל החופש ואלו שכן התחברתי מלהם ברחו לי בין האצבעות.

אני בדיכאון ועכשיו החופש נגמר לי והפסדתי כ"כ הרבה וכל השאיפות והרצונות שהתאימו לקומה הרוחנית שלי אז עכשיו אני לא ראוי לחשוב לרצות אותם.

אני בדיכאון כי בזבזתי איזה ליטר מהחיים שלי במשך כל החודשיים האחרונים.

אני בדיכאון, כי גם במשפחה אין אף אחד שמבין אותי אולי איתיאל, וגם הוא לא אותו הראש שלי וקשה לי איתו הרבה.

אני בדיכאון וקשה לי להגיד את זה להורים כי כבר מזמן התייאשתי מלשתף אותם בדברים.

ולמה נראה לך שאת, ילדה פיצית. יכולה להתלונן עליי שאני מוריד את המורל בארוחות כי אני בבאסה."

היה בא לי לצעוק, אבל עשירית מזה היא לא תבין וממה שכן הם יבינו הם יקבלו היסטריה.

אם רק יגיעו לאזניה של אמא שחויתי הטרדה מינית, היא ישר תחבק ההורים יעשו שתי שיחות להבהיר לי שאין להם ידע מקצועי בנושא אבל הם מבוגרים אז אני צריך לשמוע את כל הדיבורים שלהם ולעשות את עצמי מסכן. וכשהם יעשו את השיחות האלה שמשם ברורים מאליהם כל הדברים שאמרתי- יהיה לי רצון עז לשקוע במסכנות. עד השלב הבא בו אבא יפתח דבר ראשון את הארנק, אחרי זה יבדוק למי לתת (העיקר שהוא מתחיל ב"ד"ר " ושיש לו כרטיסי ביקור עם שמו והמילה פסיכולוג.)

ולא יעזרו לי כל השכנועים שלי, שהם מה שאני באמת חושב שהם קורים שבאמת, בתכל'ס המחסום הנפשי היה לכמה שעות אבל אחרי זה יכלתי להמשיך. ובאמת לא היתה הטרדה ממש סתם משוג התחיל לגעת בי וישר זינק עליו איזה טחד שהיה באיזור, ולמרות שהלכנו למשטרה, המשטרה אמרה שצריך שהוא יהיה איתנו והם לא יעשו חיפושים, אני תוהה לעצמי כמה ילדים הוטרדו אחריי (היה אחד שם שאמר שהוא ראה כמה שהוטרדו מאותו משוגע לפניי, אל תשאלו אותי "אז למה הוא לא תפס אותו?", אני לא יודע יותר מכם.

וגם המשבר היה בכלל שלא אני הגבתי ראשון, למרות שהמשוגע לא נגע בי באיבר מכוסה.

אני עוד זוכר שההוא בהעיף ת'משוגע אמר לי "אתה קרבן". מאוד חכם להגיד את זה לבן אדם שהוטרד באמצע שהוא באבל)

תכל'ס לא כזה מחסום נפשי לשבועות, כולה כמה שעות, התגברתי, לא קרה לי באמת שום נזק ושום כלום. אבל זה תירוץ כ"כ נוח שבא להתמסכן לתוכו.

אבל הוא כ"כ לא נכון!

אני ירדתי רוחנית כי אני אדם זבל. אני פח שבפח שבפח שלא מסוגל לקום אל מול הנטיה למטה, לרדת מהמישור ההוא שתמיד הייתי בו. האמת, התגברתי כמה פעמים ונשארתי במישור שכלי כ"כ צלול. וזו בדיוק הבעיה, כי יכלתי!

וזה כואב כי אני זוכר שהצלחתי פעם!

יכלתי להתקדש ויכלתי להתגבר ויכלתי ללמוד שעתיים ביום כמו שקבעתי לעצמי.

אבל לא.

אני נפלתי, לא נפלתי, התנפלתי. אני גרמתי לעצמי ליפול.

אוף.

ועכשיו- עכשיו כבר אלול. יופי. כמו כ פעם מחדש מרגיש את ה"קיץ יסוג לאחור ובגדיי שוב ילבינו" כן כן. אוף.

ועכשיו זה יותר גרוע כי עכשיו אני בכזו קומה שהפחד שלי זה מהקדושה שהייתי לפני כן, שהיא כופת עליי. שאני צריך להיות יותר ממנה אפי' כי אחרת, יום כיפור יכפר רק בעצומו של יום, לפחות אני עדיין לא מבעט.

ולא הספקתי כלום גם לא לצעוק אפי' לא פה.

אני סתם עלוב.

פשוט עלוב.

.פשוט .

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.