יעלה אומרת שאני משקרת. שהכל יהיה טוב ושגם כשיש חבר יש מקום לגדול לבד.
היא לא מבינה. היא כל כך בתוך החיבוק הזה, שהיא כבר לא יעלה לבד היא יעלהאיתמר. יש לה את החיוך של עוד מעט איתמר, יש לה בדם חתיכות איתמר שמתגלות כשהיא מחייכת
יעלה יושבת על המיטה שלי זורקת לאוויר כריות.
בין הידיים של יעלה יש לי מקום להניח את הגוף, בין שפלי הגוף
אני מסתכלת עליה, איך בין האצבעות יש לה מקום לגדול סביבו
יעלה נותנת לי מקום להיות אני וכולה סביבי. האצבע מלטפת את השיער כשהיא עונה לאסמס מאיתמר, מקשיבה לי
אני מחלקת את הגוף של יעלה לאנשים. המקום בשבילי בגוף שלה הוא קפל הצוואר.
הידיים לחניכים, הרגליים לאחים הגדולים
השיער לעצמה, נופל על כתף.
יעלה אומרת שאיתמר והיא גדלים לבד
היא לא ראתה איך הם מתנועעים, כמעט ריקוד של הבהרות.
כשיעלה הולכת הביתה אני אומרת מהר
יעלהאיתמר יעלהאיתמר יעלהאיתמר ברצף עד שאין כבר יעלה ואין כבר איתמר הם ישות אחת
יושבת על המיטה זורקת את הכרית שלי עד לתקרה ולא תופסת. היא נופלת על הרצפה
אני שותקת
המיטה מקבלת את הצורה שלי, אני ממלמלת בגוף את כל האנשים שאני אוהבת ברשימה אין סופית מכאן עד אינסוף. כותבת אותם עם עט 0.4 שחור על כפות הרגליים, על הידיים שלי.
אני לא אתקלח עד שהדיו יכנס לי לתוך מערכת הדם, יזרמו שם שמות של אנשים יעזרו לי ללכת
@קמנו ונתעודד @עוד אנשים שרצו סיפור
