@פוסעת ביקשה יפה אז..

הבית של יעל:

יום 1 נכנסה יעל לסל הגדול של אמא.

יעל אמרה "הסל הזה יהיה הבית שלי"

הבית יפה, גגו עגול. הבית צבעוני ירוק אפור כחול. הבית נחמד.. אך הור צר.

אין בו מקום לשום דבר!

איך תשב יעל? איך תקום? איך?

יעל ניסתה והסל התהפך.

נפל הגג והתגלגל ראש עם רגל התבלבל הכל סביב הסתחרר.

צריך לחפש בית אחר!

יום 1 זחלה יעל מתחת לשולחן.

הסתכלה למעלה- מעל ראשה גג

הסתכלה לצדדים- מפה גדולה סגרה סביב

שמחה יעל. איזה בית יפה איזה בית נעים.

חשך בפנים וחמים.

הבית הזה לא יתהפך. 

יהיה רק שלי- אגור בו ואשחק.

אמא לא ידעה שליעל יש בית מתחת לשולחן. אמא קיפלה את המפב אחת ושתיין אין בית.

נשאר שולחן עם ארבע רגליים.

יעל רצתה בית.

בית שיהיה רק שלה.

יצאה יעל לחצר והלכה לחםש בית אחר.

טיילה על השביל טיילה בגינה. הסתכלה סביב בדקה כל פינה.

ולפתע, מה היא ראתה??

על הדשא בין 2 שיחים בצל עמד ארגז. הארגז היה גדול.

יעל שמחה. הבית הזה כמו בית קטןץ הארגז הזה יהיה רק שלי.

להמשיך?

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול