שנה ראשונה שאני מרגישה משהו. שנה ראשונה שלי כדתיה אמיתית. אני באמת מחכה כבר לתפילות של ראש השנה ויום כיפור, לקושי להתפלל ולתפילה בכל זאת. לצום לא כי אני עצובה, אלא כי אני מתפללת.
אבל קודם כל- אלול. סליחות אני לא מצליחה, מה כן?
אז קודם כל, תשובה, ברור. ויש לי הרבה על מה. כאדם שחי שבוע כמאמין ושבוע ככופר, זה נחוץ.
אבל גם למידה תורנית, על מנת להרגיש את החיבור.
והקפדה על תפילה.
ולדעת שלא משנה מה כולם סביבי אומרים לי- אני מאמינה אמיתית! ואני לא אתפשר על כיסוי ראש, על חצאית בסיס או על שפה נקיה. לא משנה כמה קשה לי.
ולבכות, כי יומיים אחרי אני הולכת להופעה או לאיזו תל אביב, ומשהו בי אומר לי- ריעות, את לא צריכה את כל זה. את לא רוצה את כל זה. תשתחררי.
אבל אני כן, אני רוצה להיות קרובה אל אבא שלי, אל המלך שלי, אל מי שמכיר אותי הכי טוב ביקום הזה.
ואני כבר לא מדברת על הנקודה שלי, אבל מה זה משנה, כל עוד אני מדברת על נקודה כלשהי. כי באמת, באמת, באמת- קשה לי. זו לא איזו קלישאה. אני הולכת בתל אביב ורואה את הבימה והלב שלי משתוקק להציג שם את עצמי, בתנועות רחבות ובגדים חשופים.
ואני מסתובבת בחנויות בגדים, ואין בגדים צנועים ויפים, תאמינו לי הייתי בכולן, אני יש לי סטייל מיוחד, והלב שלי משתוקק לקנות את השמלה הזו, במחיר הנפלא הזה, בלי חצאית בסיס, אבל לא.
ואני מתה לאכול במסעדה הזו שכולם מדברים עליה, שהיא נראית כל כך חמה וביתית, שאתה זוכה לראות שם מפורסמים. ולא, כי היא כשרה, אבל בלי תעודה.
אבל אז בא אלוהים שלי ואומר לי: תראי, ריעות, הבימה הזו שאת כל כך משתוקקת אליה? את יודעת מה יקרה. את תציגי, וזה לא ייגמר שם. ובסוף אולי תהיי איזו קרן פלס, אבל זה כולל הכול, את יודעת.
והשמלה ההיא? הנה תראי איך חצאית בסיס מייפה אותה. לא כי ככה יאמרו בפריז, אלא כי ככה את מרגישה בלב. בת שלי באמת.
והמסעדה. המתחמקת, הפשרנית, הוותרנית. את לא רוצה להיות שם.
ואלו לא רק תירוצים, אני באמת מרגישה את זה. אני לא רק חושבת או יודעת את האמונה שלי, אני באמת מרגישה אותה.
אז הנה, אמרתי את זה. קשה לי, אבא, בלי מידת הרחמים שלך. אבל זה החודש הזה, שכולו מידת הרחמים, ואני מתכוונת לנצל את זה. אני מתכוונת להתפלל חזק, לבקר את ירושלים במקומות שהכי מסובכים לי, לבכות לא כי רע לי אלא כי אני רוצה אותך, אלוהים, בכל מאודי.
אני בת 18 וארבעה חודשים הערב. כבר לא ילדה. אני יודעת, יש לי קווים אישיותיים לא בשלים. אני יודעת, דרכי ההתמודדות שלי לא בוגרות ואני לא באמת "כבר לא ילדה".
אבל אני מתכוונת, באמת, להשתנות, להתגבר, ולהיות אדם דגול.
אבל קודם כל- אלול. סליחות אני לא מצליחה, מה כן?
אז קודם כל, תשובה, ברור. ויש לי הרבה על מה. כאדם שחי שבוע כמאמין ושבוע ככופר, זה נחוץ.
אבל גם למידה תורנית, על מנת להרגיש את החיבור.
והקפדה על תפילה.
ולדעת שלא משנה מה כולם סביבי אומרים לי- אני מאמינה אמיתית! ואני לא אתפשר על כיסוי ראש, על חצאית בסיס או על שפה נקיה. לא משנה כמה קשה לי.
ולבכות, כי יומיים אחרי אני הולכת להופעה או לאיזו תל אביב, ומשהו בי אומר לי- ריעות, את לא צריכה את כל זה. את לא רוצה את כל זה. תשתחררי.
אבל אני כן, אני רוצה להיות קרובה אל אבא שלי, אל המלך שלי, אל מי שמכיר אותי הכי טוב ביקום הזה.
ואני כבר לא מדברת על הנקודה שלי, אבל מה זה משנה, כל עוד אני מדברת על נקודה כלשהי. כי באמת, באמת, באמת- קשה לי. זו לא איזו קלישאה. אני הולכת בתל אביב ורואה את הבימה והלב שלי משתוקק להציג שם את עצמי, בתנועות רחבות ובגדים חשופים.
ואני מסתובבת בחנויות בגדים, ואין בגדים צנועים ויפים, תאמינו לי הייתי בכולן, אני יש לי סטייל מיוחד, והלב שלי משתוקק לקנות את השמלה הזו, במחיר הנפלא הזה, בלי חצאית בסיס, אבל לא.
ואני מתה לאכול במסעדה הזו שכולם מדברים עליה, שהיא נראית כל כך חמה וביתית, שאתה זוכה לראות שם מפורסמים. ולא, כי היא כשרה, אבל בלי תעודה.
אבל אז בא אלוהים שלי ואומר לי: תראי, ריעות, הבימה הזו שאת כל כך משתוקקת אליה? את יודעת מה יקרה. את תציגי, וזה לא ייגמר שם. ובסוף אולי תהיי איזו קרן פלס, אבל זה כולל הכול, את יודעת.
והשמלה ההיא? הנה תראי איך חצאית בסיס מייפה אותה. לא כי ככה יאמרו בפריז, אלא כי ככה את מרגישה בלב. בת שלי באמת.
והמסעדה. המתחמקת, הפשרנית, הוותרנית. את לא רוצה להיות שם.
ואלו לא רק תירוצים, אני באמת מרגישה את זה. אני לא רק חושבת או יודעת את האמונה שלי, אני באמת מרגישה אותה.
אז הנה, אמרתי את זה. קשה לי, אבא, בלי מידת הרחמים שלך. אבל זה החודש הזה, שכולו מידת הרחמים, ואני מתכוונת לנצל את זה. אני מתכוונת להתפלל חזק, לבקר את ירושלים במקומות שהכי מסובכים לי, לבכות לא כי רע לי אלא כי אני רוצה אותך, אלוהים, בכל מאודי.
אני בת 18 וארבעה חודשים הערב. כבר לא ילדה. אני יודעת, יש לי קווים אישיותיים לא בשלים. אני יודעת, דרכי ההתמודדות שלי לא בוגרות ואני לא באמת "כבר לא ילדה".
אבל אני מתכוונת, באמת, להשתנות, להתגבר, ולהיות אדם דגול.
