אסור לך לחשוב שאת ככ עייפה.
לעצור את גלגלי המחשבות? לא, לא. חסמת אותם מספיק.
שפכי כמים ליבך. אוקי, שופכת.
איזה כיף שהוא לא כאן לקרוא ואפשר פשוט לכתוב הכל.
אז אתמול, דיברנו בנסיעה. משישי התגברתי שלא. יאו.
העביר לי את הזמן יפה.
גם איתה דיברתי. הוצאתי הכל והדף החל להתיישר לנו.
מחר נחזור לשיח שפוי, אחרי שאחזור מהניתוק שהכלייזמרים דאגו לי. קושקושים.
בזכותכם הפרידה רכה יותר. מקווה.
הא, הוא השני.
בנים רגישים זה בני אנוש שאני ככ אוהבת. יש לי חיבה מיוחדת אליהם.
"מותר להגיד לבן שהוא חמוד בלי שזה יישמע מטריד או נוראי"?
--- "כן. מקווה שאני לא הקרבן".
"אתה הקרבן. אכלת אותה".
ואחרי השיחה ההיא, יום אחרי, מילות סיכום. גאד. יש לך אתזה ביותר מרגש?
הוא איש יקר ככ. רגיש וחכם. הוא בטח ייחסר.
תכלס, כל הבנים יחסרו. יש להם חותם משלהם. וגאד, כמה חבל שהם לא כאן.
תכלס, עם מי יהיה לנצלש שרשורים? כולם נטשו לטובת ספסל בית המדרש. אשריהם. שיאו.
אסור לי להתגעגע. אני משננת את זה הלוך ושוב. מיותר ממש.
בטח כבר לא נחזור לדבר יותר לעולמים. גאד, זה מערבל לי את הבטן לחשוב עלזה. עגלים עגלים.
וזהו בעצם.
ארבעים יום של שקט.
ארבעים יום שאני מקווה לחשב מסלול מחדש, ולהתאפס כבר. להתאפס.
לא להתגעגע
לא לחשוב עליהם. כלומר, בעיקר עליו.
אני צריכה לזכור שאני שונאת אותו.
הכלייזמרים הם כמו אויר לנשימה.
צפת הקסומה, שירי נשמה. אני רוקדת בלי לחשוב על כלום.
אז מה שאני נראת מוזר, אז מה.
טוב לי לשיר, להתנונע, ולקפץ אם צריך. ויש לי פרנטרנית כזאת מקסימה.
היום היה לנו חב"ד בכל חור. שיאוו. וישר בלטנו כי אני ואבא השלמנו את ההוא. ואני והיא שרנו בקול את כל הניגונים. ןההוא האחר אמר "הרבי" ופתאום פלטתי "אעאעאע הרבי!" וזה היה בקול מידי.
ומשי, שלא יכלתי לחבקה וזה בער לי בעצמות
ואמון שככ התגעגעתי.
ישי ריבו וראזל שהיינו פשוט מול וגם אני הקטנה יכלתי להנות כל ההופעות.
תודה לך ה' על יומיים טובים.
יכלתי להשאר לעוד יום והיה אפילו אצל מי לישון ועם מי להיות אבל בחרת שלא. והחלטת שלא נתתי מספיק מעצמי החודש הזה. אני בולעת בשקט את זה. תודה לך, גם על זה. והי, הצלחתי לא להתעצבן יותר מכמה דקות. וגם כשהתעצבנתי זה היה בלחש, לעצמי.
..)
לעצור את גלגלי המחשבות? לא, לא. חסמת אותם מספיק.
שפכי כמים ליבך. אוקי, שופכת.
איזה כיף שהוא לא כאן לקרוא ואפשר פשוט לכתוב הכל.
אז אתמול, דיברנו בנסיעה. משישי התגברתי שלא. יאו.
העביר לי את הזמן יפה.
גם איתה דיברתי. הוצאתי הכל והדף החל להתיישר לנו.
מחר נחזור לשיח שפוי, אחרי שאחזור מהניתוק שהכלייזמרים דאגו לי. קושקושים.
בזכותכם הפרידה רכה יותר. מקווה.
הא, הוא השני.
בנים רגישים זה בני אנוש שאני ככ אוהבת. יש לי חיבה מיוחדת אליהם.
"מותר להגיד לבן שהוא חמוד בלי שזה יישמע מטריד או נוראי"?
--- "כן. מקווה שאני לא הקרבן".
"אתה הקרבן. אכלת אותה".
ואחרי השיחה ההיא, יום אחרי, מילות סיכום. גאד. יש לך אתזה ביותר מרגש?
הוא איש יקר ככ. רגיש וחכם. הוא בטח ייחסר.
תכלס, כל הבנים יחסרו. יש להם חותם משלהם. וגאד, כמה חבל שהם לא כאן.
תכלס, עם מי יהיה לנצלש שרשורים? כולם נטשו לטובת ספסל בית המדרש. אשריהם. שיאו.
אסור לי להתגעגע. אני משננת את זה הלוך ושוב. מיותר ממש.
בטח כבר לא נחזור לדבר יותר לעולמים. גאד, זה מערבל לי את הבטן לחשוב עלזה. עגלים עגלים.
וזהו בעצם.
ארבעים יום של שקט.
ארבעים יום שאני מקווה לחשב מסלול מחדש, ולהתאפס כבר. להתאפס.
לא להתגעגע
לא לחשוב עליהם. כלומר, בעיקר עליו.
אני צריכה לזכור שאני שונאת אותו.
הכלייזמרים הם כמו אויר לנשימה.
צפת הקסומה, שירי נשמה. אני רוקדת בלי לחשוב על כלום.
אז מה שאני נראת מוזר, אז מה.
טוב לי לשיר, להתנונע, ולקפץ אם צריך. ויש לי פרנטרנית כזאת מקסימה.
היום היה לנו חב"ד בכל חור. שיאוו. וישר בלטנו כי אני ואבא השלמנו את ההוא. ואני והיא שרנו בקול את כל הניגונים. ןההוא האחר אמר "הרבי" ופתאום פלטתי "אעאעאע הרבי!" וזה היה בקול מידי.
ומשי, שלא יכלתי לחבקה וזה בער לי בעצמות
ואמון שככ התגעגעתי.
ישי ריבו וראזל שהיינו פשוט מול וגם אני הקטנה יכלתי להנות כל ההופעות.
תודה לך ה' על יומיים טובים.
יכלתי להשאר לעוד יום והיה אפילו אצל מי לישון ועם מי להיות אבל בחרת שלא. והחלטת שלא נתתי מספיק מעצמי החודש הזה. אני בולעת בשקט את זה. תודה לך, גם על זה. והי, הצלחתי לא להתעצבן יותר מכמה דקות. וגם כשהתעצבנתי זה היה בלחש, לעצמי.
..)
