מכתבו של יוני נתניהו

את כמעט בת 16.
האם את מסוגלת להאמין שחיית כבר כמעט רבע מכל תקופת חייך?
לחרק, החי רק ימים מועטים, ודאי נדמה שהוא חי תקופת זמן עצומה.
אולי מסיבה זו נדמה שיש לנו עוד נצח שלם של החיים.
האדם אינו חי לעולם ועליו לנצל כמידת יכולתו את תקופת חייו, עליו להשתדל למצות אותם עד תומם.
כיצד לנצל אותם, איני יכול לומר לך, אילו הייתי יודע, הלא מחצית מהחיים היתה נפתרת.
אני רק יודע שאיני רוצה להגיע לגיל מסוים, להסתכל סביבי ולגלות פתאום שלא יצרתי דבר, אני ככל שאר בני האדם שאצים ורצים כמו חרקים ואינם עושים דבר, חוזרים על שגרת חייהם ויורדים אל הקבר בהשאירם צאצאים שרק יחזרו על ה"לא כלומיות" שלהם עצמם.

מדוע אני כותב לך את כל זה?
אולי כמחאה על כך שאינך מרגישה בעולם השלם שאת רוכשת עם כל יום ויום שחולף בחיים.
כבר ברגע הזה רכשת משהו.
מכל טעות שאת עושה, את רוכשת משהו,
כל רגע ורגע מחייך הוא תקופת חיים.

אני חייב להרגיש שכל רגע מחיי אוכל להגיש דו"ח על התקופה שחייתי, ובכל דקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר - כך וכך עשיתי.
#יוני נתניהו.#

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול