וגם עכשיו זה בכי שלא מוציא כלום.
מה יהיה איתי מה יהיה איתך דפוקה
ואף אחת לא תאהב אותי שם. ואף אחת לא תכיר אותי.
אני אתבייש מכולן והן סנוביות ולא ינסו לקרב אותי. או סתם לא ישימו לב שאני קיימת.
ואני אפחד להראות מי אני. ואני אקום מאוחר והמנהלת תבקש ממני לדייק. והמחנכת תהיה נחמדה מדי. והמדריכה מתלהבת מדי. והלימודים קשים מדי. והמקום מאיים מדי.
ויהיו שם יותר מדי בנות ויהיו שם זיינוקיות וחיינוקיות וחמשושיות ושמיניסטיות ושישיסטיות. ויהיו שם בנות שיהיו מהכיתה שלי אבל אני לא באמת אהיה חלק מהן.
ואני לא אעשה כלום ואעשה בגרות בקושי או בקושי בגרות ואנתק קשרים עם השבט ויהיה לי קשה ויהיה לי קשה לקום בבוקר. ואולי אני אתמכר לאיזו סדרה עם עשרים עונות. או שאני אתמכר לבגדים יפים.
והבית יהיה המפלט שלי וגם בו יהיה לי רע כי יצפו ממני להמון. ואולי התלמוד תורה נסגר ואולי נעבור דירה ואולי אני אכנס שוב לדיכאון ההוא ואאבד את עצמי ואפגש עם העובדת הסוציאלית של הביצפר הזה שתהיה נחמדה וחייכנית מדי ותגיד לי להסתכל בעין חיובית.
ואני אתכער מיום ליום ואתנתק מיום ליום עד שבגיל 18 אני אמצא את אותה יעל של סוף כיתה י' רק יותר מבוגרת.

אין לי כוח לזה והבכי המטומטם הזה לא יוצא. דפוקה

(בינייש)

בס"ד

שלום בנצי 👋)