אמרתי להורים שלי שהערב (ליל שישי) אנחנו נביא טשאלענט הביתה מבני ברק (אני גר קרוב לשם), כדי "לחגוג" את סיום ימי בין הזמנים היקרים. הטשאלענט עצמו היה מדהים וכולם ממש נהנו מהרעיון המבריק שלי, חוץ מאמא שלי שמילמלה הרבה פעמים :"אני לא מאמינה שאני עושה את זה"...
קיצר ממליץ בחום לכל מי שרוצה לשדרג לעצמו את ארוחת הערב של חמישי בלילה והוא גם גר קרוב לאיזו עיר עם חרידים.
נ.ב. לשידרוג כדאי להוסיף איזו חלה טובה לסעודה.
ממליץ בחום כמובן.
איזו בגידה. וואיי לי
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
