זה יצא.. זורם.. טוב.. משחרר..

הגעתי לשם במצב רוח לא משהו, עם כאב בלב ובראש.

בלבול ותסכול.

גם פתחו לי שם כל כך הרבה פינות חמות בלב לאנשים, והשאירו אותם פתוחים.

וזה כאב..

אז שם..

נכנסתי להתפלל. שקט שם ולא עובר שם שום אדם.

ובתפילה הזו.. זה יצא! הכל יצא!

הרגשתי קרובה, אהובה, מקובלת, רצויה!

וזה השתחרר.. 

בכיתי ובכיתי. התפללתי עלי, על המשפחה, חברות ועל כל עם ישראל. זו הייתה תפילה שהרגשתי בה מדהים! לא רציתי לעזוב.. 

אולי זו אפילו התפילה הכי יפה שהייתה בחיים שלי, אולי מבין היפות..

הייתי בשוק מעצמי, אבל שמחתי

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול