אבל די. אין לי כח כבר

ברמה הזויה אבל.

לפעמים גם מותר לשחרר. מהתודעה. מזה שאנחנו באים לגאול את כולם. מזה שהכל אנחנו מבינים. מזה שאנחנו מבינים את האחר, שאנחנו כבר יודעים מה הוא עובר ואנחנו באים להציל אותו, לחלץ מהמבוך. אפשר לשחרר. זה בהכל, גם בטון דיבור, סגנון ובעצמך. ככה מרגיש לי על עצמי לפחות

(אתה צודק, אבל ממש קשה לי לשחרר. כואב לי לראות אותה ככה)

(הגיוני..ככה זה חברוּת. רק שלפעמים באמת החיבוק גם המינימלי ביותר, גם סתם שלום הופך להיות חיבוק דוב מוחץ לשני. השחרור הכרחי. לפעמים אנחנו רוצים לעזור, באמת. וכל כך מלאים ממה שאנחנו ואיך יסתדר ואיך הכל צריך להתנהל. יש עוד סגנונות ועוד אופציות, סוגים, נשמות אולי, שלא מתנהלים ככה בהכרח והמקום הזה של מישהו שבא ומתחיל לעשות להם "החזרה בתשובה" אל מה שאתה מכיר ונמצא מתחת לידיים שלך, תיקון מסויים, גילוי של משנה שלו איך הדברים מתנהלים פה בזה העולם לא מתאימה לו. אני מדבר מעצמי. ככה אני הרגשתי משני הצדדים של המטבע, משני הרבדים גם מהצד המדליות וגם בהוא הנשלט שאתה בתפקיד של ה"אחר" הזה..)

(שיחררתי כי אני יודעת שאין לי את היכולת לתת את העזרה הנכונה, עשיתי מה שיכולתי וכרגע אני בהרפיה. לפחות משתדלת. אבל יש לי כזה כיווץ בלב מלראות ולשמוע אותה. וזה לא במובן של "החזרה בתשובה" לא דתית-רוחנית ולא בכלל. אני לא יכולה לראות אותה ממשיכה לפגוע בעצמה וזה לא מספיק הרסני כדי שאצטרך לדווח. אני בפלונטר, בעיקר מנסה לנשום עמוק ולשחרר לא רק טכנית אלא גם בלב.

ותודה)

(אפשר גם להשמיד את עצמי, ואז אף פעם אני ויום ראשון לא ניפגש)

(פףף אני רוצה לראות שאת משמידה תצמך.)

(לא תזכי לראות את זה קורה בלנ"ד. די, אני אאסוף את עצמי מתישהו)

(ב"ה.את יודעת שאני פה,נכון?)

(כן. תודה)

אני חושבת שזה יחסוך לי הרבה דברים שאני אשמח לוותר עליהם