מה דעתכם ? איזה פסוק כולל בתוכו תמצית של עיקרי התורה ?
אני לא יודע איך עושים "עצומה". אבל לו היה "עצומה" כזו , באיזה פסוק הייתם בוחרים.
אגלה לכם סוד: בתקופת התנאים עשו "עצומה" כזו, ונבחר פסוק אחד. מעניין אם חברי הפורום יקלעו לפסוק שנבר ע"י התנאים.
הרימו את הכפפה.
ההצבעה בעצומה תיסגר ביום שישי הבא.
בעזהי"ת
מה ששנוא עלייך אל תעשה לחבריך.
[אבל לדעתי- קדושים תהיו כי קדוש ה'.]
שמע ישראל - יש ה'.
ה' אלוקינו - הוא משגיח על העולם , הוא האדון שלנו.
ה' אחד - אחד ולא כמה.
[בעקרון יש 13 עיקרים שהרמב"ם מונה אותם , אלו חלקם...]
עיקר התורה - לעניות דעתי -
"ואהבת לרעך כמוך" - זה כלל גדול בתורה!!
כל התורה על רגל אחת.
שבוע טוב! 
הקרבת קורבן תמיד-
פעמיים ביום...
תמיד!
[זה חלק גדול מעבודת ה' - לעשות את הדברים בשלימות!]
כ"כ צפוי שהתשובה הכי לא צפויה תהיה הנכונה.
אבל דוגרי כשחושבים על זה- ההתמדה, ההתמודדות מחדש בכל רגע, זה מה שחשוב. לא לוותר, לא להתייאש, להמשיך לשמור את המצוות למרות שאתה עושה אותם דברים כל יום.. בכל יום למצוא את המיוחד שבו.
כל אחד מהפסוקים שאמרתם נוגע במקום אחד, הפסוק הזה נוגע בהכל- כי בכל עניין צריך להתמיד!
שירוש המתוקהבס"ד
זה מה שבחרו, אאל"ט התנאים.
על ההתמדה שחשובה..
הנה הפתרון, איזה פסוק כולל בתוכו יותר מכל את עיקרי היהדות ?
בהקדמה ל"עין יעקב" מביא המחבר על מחלוקת בין חכמי המשנה, איזה פסוק כולל בתוכו , יותר מכל, את עיקרי היהדות.
רבי שמעון בן זומא אומר, "שמע ישראל...".
רבי שמעון בן עזאי אומר "...ואהבת לריעך כמוך..."
ורבי שמעון בן פזי אומר "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
וממשיך ואומר, שנמנו וגמרו, דהיינו עשו הצבעה בין התנאים שהיו נוכחים בבית המדרש, הלכה כבן פזי. דהיינו שהפסוק המכיל יותר מכל את עיקרי היהדות הוא: " את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
בהצבעה שלנו, מעטים הצביעועל הפסוק הזה, כנראה ניחשו, שיש כאן משהו. מה קרה ? האם דעותינו שונות כל כך מדעות התנאים. ואם נניח שדעת התנאים, היא היא "דעת תורה", האם אנחנו כ"כ רחוקים מ"דעת תורה".
תנוח דעתכם. בעבָרי עשיתי "הצבעות" כאלה, ואף פעם לא נבחר פסוק זה. יש לי שני הסברים, אחד עיוני יותר , והשני ספורי יותר.
הדיון בבית המדרש התקיים כ 100 שנה אחרי החורבן, כשהמשתתפים שמעו את רבותיהם עורגים לחוויה הדתית שהתקיימה בבית המקדש. החרבן, וההפסד שלנו בגינו, היו מוחשיים. הם הרגישו שחרב עליהם ממש עולמם. איך כסא (כסא ה' בעולם) יכול לעמוד על 2 רגליים. חשיבות עבודת ה' בלב, עבודת הקרבנות, היתה כ"כ גדולה בעיניהם, שבחרו בפסוק זה כמכיל את עיקר היהדות.
אנו, שרחוקים אנו מן המקדש ועבודתו, וכלל איננו מבינים מה חסר לנו, ושאף ספר לימוד, אינו יודע ואינו יכול לתאר, את החוויה הגדולה שאיננה, לא בוחרים בפסוק זה.
בניו יורק, בשעה הומה מאד, של אחרי הצהריים , כשכולם חוזרים מן העבודה הביתה, עמד אדם בחלון "גורד שחקים" ומאיים לקפוץ ולהתאבד. באים מהמשטרה, מהשירות הפסיכולוגי ומנהלים אתו משא ומתן כדי להניא אותו מכוונתו. בנתיים נוצר "פקק" גדול למטה. ואנשים, הממהרים לחזור הביתה – מתחילים לאבד את הסבלנות. אחרי כשעתיים, התחילה תופעה מוזרה. אנשים יצאו מהמכוניות והתחילו לצעוק לעבר ה"מתאבד" בקול גדול, "קפוץ", "קפוץ".
שני פסיכולוגים שהיו שם עשו סקר בין האנשים שצעקו לו לקפוץ, ושאלו אותם 3 שאלות:
א. האם אתה מאמין באלוהים ?
ב. האם אתה נוהג לבקר בכנסיה, אחת לשבוע ?
ג. למה אתה צועק לו לקפוץ, הרי הוא ימות מזה ?
התשובות שהתקבלו, כדלקמן:
על שאלה א' – 90% ענו שהם מאמינים באלוהים.
על שאלה ב' – 80% ענו שהם מבקרים בכנסיה, פעם בשבוע.
על שאלה ג' – כולם ענו , שהוא מעכב אותם, והם רוצים להגיע כבר הביתה. אם הוא רוצה לקפוץ, שיקפוץ. אבל שלא יעכב אותם יותר.
בניגוד לנצרות, היהדות איננה מודדת את האדם על פי הצהרותיו הדתיות ("שמע ישראל") ככל חשובות שיהיו, ולא על פי הצהרותיו החברתיות ("ואהבת לריעך כמוך") ככל חשובות שיהיו, אלא על פי מה שאתה עושה בבוקר ומה אתה עושה בערב ("את הכבש אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים"). מה שוים ההצהרות שלך, ככל חשובות שיהיו, אם ברגע של חוסר סבלנות, לא איכפת לך שמישהו אחר ימות, ובלבד שתגיע מהר הביתה.
תחשבו על זה.
שבת שלום
בעיקר על העצים הרחוקים יותר מהיישובים- אלה שערבים לא מנועים מלמסוק ואלה שאין בהם סכנה בטחונית מיוחדת אם ערבים יבואו למסוק (לדוגמה בצמוד לכביש)
אשמח לתשובות.
אני לא טוב בניסוחים מדויקים כל התייחסות זה מבורך.
ייתכנו אי דיוקים שלי מקסימום תשאלו ואסביר/אתקן.
א. האם קרבן התמיד הוקרב לפני נץ החמה? משנה ידועה ביומא - האיר פני המזרח.. אם כן אז למה תפילה אידיאלית היא בנץ ולא כבר משהאיר פני המזרח כמו קרבן?
ב. השוע בסימן פט מחלק בין תפילה בעלות השחר - רק בשעת הדחק. לתפילה משהאיר פני המזרח - בדיעבד.
למה תפילה שונה מהרבה מצוות שנאמר בהם שבדיעבד יצא כבר מעלות השחר..(ולא רק בשעת הדחק כבתפילה)?
ג. יש דעות בראשונים שתפילה אחרי הנץ (נניח בשמונה בבוקרל צורך הפשטות) היא רק בדיעבד ולא לכתחילה? ולכתחילה זה רק בנץ?
תודה
א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'
ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה
לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.
בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.
ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות
באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)
לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)
[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]
בפשטות מדאורייתא.
מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.
טיפות של אורחשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת
אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.
כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).
ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)
גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).
א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.
ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.
ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.
(פוצל מהשרשור הזה - נטילת לולב ביום טוב שחל בשבת בארץ ישראל - בית המדרש )
שלום לכולם,
הספר "קיצור הלכות שבת" מאת הרב ירון אליה זמין עכשיו להורדה חינם, והקובץ המלא מצורף כאן להודעה. זהו ספר של 113 עמודים, ובו 43 פרקים.
הספר מרכז את הלכות השבת שפוגשים בכל שבוע – מהדלקת נרות וקידוש, דרך מוקצה, בישול וחימום אוכל, ועד מלאכות שבת ורפואה בשבת – כמנהגי הספרדים והאשכנזים, בלשון בהירה ותמציתית.
סדר ברור לפי נושאים – קל למצוא את התשובה בדיוק כשהשאלה עולה.
מקורות לכל הלכה – בגוף הטקסט, למי שרוצה לבדוק ולהעמיק.
שיעור מוקלט לכל פרק – ליד כל כותרת יש שני ברקודים: אחד לשיעור קצר למעשה, ואחד לשיעור מורחב מהמקורות. סורקים בטלפון ושומעים את השיעור על אותו נושא בדיוק.
איך להפיק ממנו את המרב: שמרו את הקובץ בטלפון או הדפיסו אותו. כשעולה שאלה – פותחים את הפרק, ומי שרוצה להבין את ההלכה לעומק סורק את הברקוד ושומע את השיעור.
אם הספר הועיל לכם – נשמח שתעבירו אותו הלאה, לחברים, למשפחה ולבית הכנסת.
שבת שלום ומבורכת!
צוות עיתים לתורה
כל כותרת כאן מקשרת לפרק המלא באתר "עיתים לתורה", כך שאפשר לקרוא כל פרק גם אונליין:
כל השיעורים הקצרים: הלכות שבת בקצרה – למעשה
השיעורים המורחבים: הלכות שבת מהמקורות
עוד שיעורים וכתבים בהלכה ובאמונה: אתר עיתים לתורה
מה הדין של אלמוגים? האם אפשר לסכך בהם מחמת דבר שגידולו מהקרקע? הרי הגמרא בסוכה אומרת שאלמוגים שבקרקע הים הם מ7 מיני ארזים.
ואצות? ומה לגבי קניית אצות בכספי מעשר שני? האם הן כדגים שמותר או כפטריות שאסור?
ומה דין האוכל שושנת ים? האם בגלל שמחוברת לקרקע היא צמח ודומם, או בגלל שזזה היא חיה?
לכאורה מצד אחדאדני השדה הם חיה למרות שמחוברים בחבל בשר לקרקע ואם ינתק ימותו (ואפילו מטמאים באוהל) ,מצד שני צמחים טורפים הם זזים ועדיין מוגדרים צומח ומותר לאכלם.
ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.
בארץ.
השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.
מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...
ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)
כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.
אם כן אינו גידול הארץ.
ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים
וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)
השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל
מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?
לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?
לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.
אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.
השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.
פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.
לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ
בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.
מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.
לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.
מה שלא זז?
מה שאחוז באדמה?
מה שיונק מהאדמה?
אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.
ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).
צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.
אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי
שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.
שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).
דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).
וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.
מחוברת לקרקע.
ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?
ומה לגבי דין סיכוך בסכך?
אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ
התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".
יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.
תנועה או חיבור לקרקע?
ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).
ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.
לא יודע אם זה המקום, אבל מישהו יודע אם יש שיעורים קבועים של הרבנים הבאים במקומות מסויימים מלבד הישיבות שלהם?
הרב דביר טל
הרב ארל'ה הראל
הרב ישראל אריאל
לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה
נראה לי שגם בגבעת אסף
הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.
מה דעתכם בעניין?
לפני שנים אחדות הרב ישראל אריאל הוציא ספר בשם "שופר ולולב בשבת" שבו הוא קורא גם לתקוע בשופר בשבת, לפחות בירושלים, וגם ליטול ביום טוב ראשון שחל בשבת.
אך תכל'ס אלה שתי סוגייות נפרדות לחלוטין, ובעוד לא השתכנעתי בכלל לגבי שופר, לגבי לולב אני מוצא טעם רב בדבריו.
בקיצור נמרץ, שלוש טענות חשובות לחזק את האמירה לפיה צריך ליטול לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת בארץ ישראל, (לא בחול המועד, ולא במועד בחו"ל, בבית, ולא בבית הכנסת):
א) יש סיבות טובות להניח כי הסוגייה השנייה (בבלי סוכה, מד.) שסותרת את מסקנת הסוגייה הראשונה (שם, מג.) היא בעצם תוספת מאוחרת, כנראה של חכמי בבל בדורות שאחר חתימת התלמוד, שפשוט חולקים על מסקנת התלמוד. כל הסגנון שם תמוה, הלשון - אינה כלשון התלמוד, והשינוי של 180 מעלות מכל מה שקדם בסוגייה, מעורר קושי רב.
ב) המנהג בפועל בארץ ישראל בתקופת האמוראים ובדורות שאר חתימת התלמוד היה ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת. כמבואר בירושלמי (עירובין פרק ג הלכה ט), בספר החילוקים, ובפיוטי הקליר. והרי לכל אורך הדיון בגמרא: אמוראי בבל, שלא ידעו מה המנהג בארץ ישראל, ניסו לברר זאת, ולקבוע הלכה למעשה על פי אותו מנהג, ואף המסקנה הדחוקה של הסוגייה השנייה מבוססת על חשבונות הלכתיים שמטרתם ליישב את ההלכה עם העדות של אמוראים שדיווחו על המנהג בארץ לגבי מצוות ערבה בשבת!
ג) גם אם נקבל לחלוטין את מסקנת הסוגייה השנייה בגמרא, לפיה בני ארץ ישראל בטלים כלפי בני בבל, ולכן אין ליטול לולב גם בארץ, כדין חוץ לארץ, יש מקום רב לטעון שכיום, כשהמרכז הגדול ביותר של יהודים בעולם הינו בארץ ישראל, וגם מרכז התורה הוא ללא ספק בארץ ישראל, כבר אין בני ארץ ישראל בטלים, ויש לשוב לנהוג על פי דין המשנה - וליטול. (אדרבה, אולי יש אפילו מקום לטעון שכיום בני חוץ לארץ בטלים כלפי בני ארץ ישראל וגם הם חייבים ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת).
יש עוד הרבה מאד מה להוסיף, אך קיצרתי.
חשוב להבהיר, אני כן בא לעורר דיון, אך אני בהחלט לא בא להורות הלכה נגד המנהג המקובל ופסק השולחן ערוך, ומפציר במי שמעיין ומגיע (כמוני) למסקנה שצריך ליטול בשבת: לעשות זאת בצנעה, לא להוציא את ארבעת המינים מהמבנה בו הוא נמצא, ולאחר שנטל והניח - לא לטלטל אותם עוד. אישית, אני גם נמנע מלברך בשם ומלכות. (לגבי שהחיינו אפשר למצוא פתרונות כמו פרי חדש או בגד חדש).
המאמר הראשון הוא מאמר ישן של הרב יואל אליצור שמסכם בגדול את הסוגייה בצורה יפה, אם כי חלקית.
והפרט הכי מעשי בו הינו המשפט האחרון, בו הוא מביא מהרב רבינוביץ' זצ"ל שמי שנוטל בצנעה לא עובר בשום איסור, (מובאת גם דעת החולקים).
המאמר השני, של הרב אליהו ובר, שחלקו השני עוסק בלולב, עניינו להוכיח שכיום צריך ליטול בארץ ביו"ט שחל בשבת.
שמרנים תרגישו חפשי לתקוף אותי. אך אנא, לקיים בלב "את והב בסופה".
