משפחה מאמצת. שיחה אחר כל עם תהילה.

כמה דילמות אלוהים.

ודיברנו. ואני לא יכולה להכנס להדרכה אם אני ככה במצב הזה.

והולכים עכשיו לקומונרית. לסדר תדירה.

ומחר קניות עם אמא. ואולי נפגוש את @סניורה ואת @הכל משמים. הלוואי שאני אפגוש אותן.

אני צריכה לתת להן חיבוק ענק ומוחץ. 

ובערב אירוסין שלה.

וזה עצוב לי. 

היא רצתה את אבא שלי בחתונה.

ואז נשמור יומיים על הילדים.

ואולי בשלישי נלך להופעה של אברהם פריד.

וברביעי נתארגן ללימודים. בעע.

ובערב יודיעו לנו על הערבוב כיתות. (אולפנא מסריחה. רק כדי לצאת ידי חובה הם אומרים לנו.)

ואז לימודים ובערב שיחה ולימוד איתה.

שבוע כואב.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול