הלוואי ויכולתי להבין את עצמי.
אני כל כך קשה להבנה לפעמים.
ולא יודעת מה אני רוצה מעצמי.
ולהראות לכולם שהכל בסדר כשהכל לא.
ולהתפרק באיזשהו שלב.
ואמא לא מבינה למה אני ככה.
ורוצה שאני אחזור לעצמי.
ואני לא מצליחה לחזור לעצמי.
אני נאבדת בעולם הגדול הזה.
הוא גדול עלי מידי.
ו"יהיה טוב" כבר הפך לקלישאה.
לא. לא יהיה טוב.
אני לא רואה אותו בשום צורה באופק.
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
