נכון התחושה הזאת, התחושה של המחנק? נכון הרגעים האלה, שהראש לא מצליח להכיל שום עובדה באופן בהיר, והבטן מתכווצת מרוב פחד, חשש, התרגשות ואלף דברים שמתנגשים בה בו זמנית? נכון? אז יופי. זהו זה. הסצנה הזאת בדיוק. אבל כל אלה קורים בבפנים של האנשים. שלא יראו את התחושות. שיהיה שם בעיקר שמח. סגור? מעולה. תעלה את המסך. סאונד עובד? שחקנים למקומות. 3... 2.. 1.. התחלנו.
האורות דלוקים בחציים, על הבמה החשופה מידי מרצד שובל מבולבל של אור קלוש. פנס רחוב עייף גונח בשתיקה מאומצת אל מול חיוכו הרפה של החושך ומנסה לעצום עיניים כנגד אלפי היתושים שמנסים להאחז בו כאוויר לנשימה. אפור, אפור באוויר, ובעיקר חונק. דחוס. יותר מידי תחושות קבעו כאן פגישה באותם רגעים, מרגיש שחייבים לדלל פה את הכובד.
התפאורה מטושטשת. כרגע אין מה לראות, אין פה אביב שכולם מחכים לו. חושך. איוושת רוח שולחת עלים צהובים לדרכם. אי אפשר שלא לשמוע את המנגינה הזאת, שמוחצת אותך לכיסא, לתהום, ללמטה. אם מקשיבים באמת, שומעים שהצלילים האבסורדים האלה, נבחרו בדייוק מפליא, דיוק שגובל באומנות נשגבת שמתחוללת בעיקר בעולמות עליונים. שמח, שמח פה, ויש כלים. כלומר, כלי נגינה ספורים. אבל מעבר לקולות שממלאים את החלל, וסונטים בך לקום ולרקוד, רואים איך אפילו לקירות החדר קשה להכיל את הרעש. כמה אי אפשר לשמוע את הכאב ששוכן במילים כשעסוקים בלרקוד ולהנהן לאחרים, לחייך ולהרגיע שהכל בסדר.
החושך נהיה לבית ולהרגשה מוכרת. כבר אפשר לזהות את הפרטנרים של האורות הקלושים, את האלה שנכנעו כבר לרעש ועברו לצד הזורק יותר. צללים אבודים נותנים לטקסט לנהל אותם, נותנים לחיים להביא אותם למקומות אחרים, רק כי כבר אין כוח להילחם, להשיט בעצמאות את הסירה. רק כי כבר לא יודעים לאן. כי הסערה הזאת שמכעיסה את הגלים, לא נותנת מנוחה ואופציה להעמד על הסירה.
נכון התחושה הזאת, התחושה של האיבוד? נכון הרגעים האלה, שאתה מבין כמה אתה רחוק רחוק רחוק? קר ורועד ומיואש. ובעיקר, בעיקר בודד. אז יופי. זאת הסצנה. גם אם קשה להבחין. אין פה באמת איבוד, ויש אחלה אורות ומוזיקה טובה. אבל בפנים בפנים, בתוך המולת האנשים שרוחשים התרגשות והתחלה, יש שם דמות אחת, יש שם סרט בפני עצמו. סרט שאף אחד לא מעיז לעשות, כי לאף אחד אין אומץ לגשת ולראות מה קורה בפנים, מה יש לעלילה הלא שפויה הזאת להגיד.
קאטט.
זום.
יש שם עולם אחד שקורס. מבעד לעשן שמחבר את כל קצוות המשחק, דמות אחת מונחת, מנופצת, מפורקת לרסיסים שקופים מידיי. לא ברור איך היא התגנבה לזרימה ולקליקים שרצים פה. מה הקשר. זאת במה של התחלות, זהו יום של חזרות ראשונות ראשונות לסצנה שתפתח את הכל. אז מה קורה כאן ואיך היא הגיעה לפה.
קאטט.
תוציאו את הילדה הזאת משם.
מי זאת?
מה?
אה,
באמת?
אין לה לאן ללכת?
מה אתה אומר, אבודה באמת?
למה?
אה,
טוב,
נגיד ש.
תמסור לה בהצלחה.
ותוציא אותה עכשיו.
זה מפריע.
מתנצל
אבל גם לכאן
ה י א ל א ש י י כ ת.
הדלת שם.
מעולה.
תודה.
סאונד עובד?
אורות דלוקים?
המשכנו.
מ ת ח י ל י ם.
