נתחיל מיום ראשון שבוע שעבר ועד היום

שיעור רכיבה (על סוסים, לא אופניים)

ביקור אצל סבתא וסבא היקרים, הלכתי עם סבתא לספרייה והיא הייתה סגורה, היה לסבתא מצב רוח טוב

יציאה לצפון, על האש בשלוש לפנות בוקר,כליימרים מהמם היה השנה, נסיעה למירון, תפילה מהמהמת, התברברות בדרכים עם תיקים כבדים בלי וויז ובלי אוטו , כינרת עם עוד התברברות ענקית בדרכים ועכשיו בנוסף לתיקים כבדים גם מזוודות, הדענו לחוף מוזר עם זולה כזאת ענקית והשתזפתי בצורה מזעזעת, נשרפתי כולי, עדיין כואב לי שם, הגעה לבית, לילה בבית, יציאה לשבת כלה לחברה טובה, "שמח כלה וחתן" כל השבת היה כיף מטורף, דיברנו המון עד 3 לפנות בוקר והזמינו לנו משטרה, כמעט פתחו לנו תיק חוצנפים, חזרה לירושלים, דרך מרכזית הזמנו משטרה לאיזה עבריין מטומטם וכמעט הסתבכנו איתם, אנחנו ממש מטומטמות ,

 אז ברחנו משם ולקחנו אוטובוס שעושה מלא סיבובים, אהבלות

עכשיו אני נחה בבית לבדי, והי, נהייתי בת 18 אני חוקית  אבל אני לא יכולה לתרום דם כי במקום לעלות כמה קילו כמו שתכננתי ירדתי במשקל 

ועוד שבוע ויום החתונה שלה, וואי

ואני צריכה שמלה יפה וצנועה

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול