שבת אחרונה של הקומונרית, עושים שבת חצי בסניף.

מוצש משפחה מאמצת. מדברים איתה עד 20 ל2.

חוזרת הביץה, אחרי רבע שעה עולה לסניף.

3 ועשרים אני בבית.

מרדימה את מלאכון שלא נרדם. ברבע ל4 בערך נכנסת לפה.

@הכל משמים ו@אין על רבנו! ערות.

@הכל משמים ואני מתחילות להסתמס.

מדברות מדברות, אני בשוק מדברים שהיא אומרת לי.

אופס. כבר 7 וחצי.

לא נורא. 

ישנים שעתיים, וקמים להתקלח.

מדברים קצת עם @פוסעת המדהימה.

תודה לך אהובה על הכל

כוס קפה ולקניות בעיר.

אני פוגשת את  @סניורה בגבעת התחמושת. 

חיבוקים וזה, ומדברות וצוחקות. כיך לנו ממש.

אנחנו נפרדות בעיר, בתקווה שאחר כל היא תבוא עם @הכל משמים לפגוש אותי.

קונים דברים ו@הכל משמים מתקשרת ואומרת שהם עולות לרכבת.

אני יורדת לתחנה, והם מגיעות.

וואו. שוק חיי. לא דמיינתי אותך ככ בכלל.

חיבוקים, מתנות, דיבורים ועוד חיבוקים ותמונה נוראית ואנחנו נפרדות.

מסתובבים מלאן, ובסוף מוצאים 4 חולצות בתמנון, 2 חצאיות בסיאם ועוד 2 אצל פרסי אחד.

קונים דברים לשנה הבאה, לאחים שלי וזה..

רואים את סבתא שלי ודודה שלי במפתיע.

הם נזכרות שיש לי יומולדת.

"איזה דודה מזניחה אני. אני לא יכולה." (דודה אחת שאני כל כך אוהבת)

ממשיכים לבית של סבתא.

מתקלחים וזה, והולכים לאירוסין.

הולכים בדיוק כשמתחילים את החינה. באסה. באלי ממש. לונורא.

אבא ואמא מפתיעים והולכים לוופל בר.

אוכלים ומדברים ובלה בלה.

אני שואלת מה דעתם אם אני אבקש מסבתא יומולדת לעשות חור שני.

אמא מזועזעת, אבא כזה אם את רוצה, תעשי. מה הבעיה.

פףף. בטח סבתא לא תרשה בכלל.

הם צריכים לחשוב על זה. בעע. ברור שהם יגידו לא.

מלאכון אוכל לו שם במבה להנאתו ומטנף אותי לגמרי.

וחוזרים הביתה.

@סניורה

@הכל משמים

אהובות שליי!!

תודה על היום. ובכלל.

לא יכלתי לבקש חברות יותר טובות ממכן. אתן מדהימות באמת. כל אחת מכן עם עוצמות בלתי רגילות. 

בעז"ה יהיה לכן הכי טוב שיכול להיות.

אתן מלאות אנרגיות מהממות ומדהימות.

שבעז"ה הכל יהיה לכן טוב. תצליחו בהכל.

יש לכן שמחת חיים מטורפת. שבעז"ה היא תמשיך להשפיע על כל הסובבים אותכן.

לי העלתם היום חיוך בשניה ממש.

אתם אלופותת.

תודה על הכלל♥♥♥

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול