אלוהים למה?
באמת.
כן. אני כופרת.
ולא אכםת לי.
אני כבר לא יודעת מה זה תפילה.
לא אכפת לי אם אתה רוצה את השרוול או את החצאית אחרי הברך והמרפק.
לא. אתה כבר פשוט לא מעניין אותי.
אני כועסת.
מאוד.
לא מבינה אותך בכלל.
אתה אבא טוב.
ומצד שני גם נותן הרגשה של הכי לא.
סטירה ועוד סטירה.
מכה ועוד מכה.
וזה לא נגמר.
ובכי. וכאב. ודמעות. ונפילות.
וכבר אין כח לטפס כל פעם מחדש.
אני לא נהיית חזקה.
אני רק מתמלאת שריטות, פצעים ושברים.
חזקה אני לא נהיית מזה.
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
