אני? אני.

הראש שלי בכלל לא נמצא שם.
הראש שלי מרחף בעולם המחשבות כבר תקופה ארוכה.
אני חייבת לנחות. להתאפס על עצמי. להחליט מה אני רוצה מחיי. איך אני רואה את חיי.
ההחלטות האלה דורשות עשייה. ויש לי עשייה עד ר"ה.
אחרי זה אני טסה והכל נעשה לחוץ, כבד, הזמן מתקתק.

אין לי כח לגדול.
אין לי כח להתחיל את החיים האמיתיים.
אין לי כח לחשוב על מי יהיה האיש שלי.
אין לי כח להחסיר נשימה בכל פעם שאני חושבת על העתיד האפור, המטושטש, המאיים להחריד.

איך באלי שירות לאומי.
איך באלי עוד שנתיים של להיות אמנם בוגרת, עצמאית. אבל עדיין שטותניקית כזאת. עדיין ילדה באיזה שהוא מקום.

עוברות בי מחשבות מלחיצות.
סתם, אם הייתי ממשפחה לא רגילה, הייתי יכולה בקלות לפרוץ גדרות, מוסכמות. אבל לא.
והמצפון שלי גם לא נותן לי.
ושאני מבינה שאני מכאיבה, אז אני מתפרקת. לא באלי.

למה הכל ככ מסובך
למה אני כזאת טפשה

אני רוצה להעלם
אני רוצה לא להיות אני
אני רוצה שישנאו אותי
אני רוצה
לא להיות קיימת.