אף אחד לא היה מנחש עליה.

על הילדה הזו שנכנסת כל יום לכיתה עם חיוך רחב וצחוק מתגלגל.

שמספרת סיפורים על אחייינית בת שש שהתקשרה אליה אתמול, והציעה לה את שכן שלה;

"הוא מאוד מתאים לך.."

וכולן צוחקות ואומרות שוב ושוב שיש לה סיפורים מעניינים.

שאוהבת הכי בעולם לעשות שטויות, ובעיקר לצחוק.

הילדה הזו, שמתרגשת משום כלום.

שמקשיבה בעיניים נוצצות לסיפורים של החברות.

שמשתדלת להיות החברה, האחות והדודה הכי טובה.

הילדה שמנסה להראות שהכל בסדר, יותר מבסדר.

ואפילו הצליחה.

אף אחד לא שם לעיניים הטרוטות. מעייפות ובכי.

אף אחד לא הבחין בלב העמוס שאיים להתפוצץ מפחד.

אף אחד לא ראה מבעד לצחוק את העיניים המפוחדות.

אף אחד לא ידע מה עובר על הלב הקטן, וגם לא יכל לדעת.

כן, כי במשך שנתיים היא רק מנסה לשרוד;

חוזרת מהלימודים ומחכה שיגיע כבר הלילה או שבעצם בכלל לא יגיע.

שלא ישנה בלילות.

שהכאב שלה עצום מידי כדי להוציא אותו בבכי.

הילדה שמפחדת כ"כ ואפילו המשפחה בטוחה שהיא חזקה.

הנה, עובדה. היא ממשיכה להתנהג כרגיל, למרות הכל.

אבל בתוך הלב שלה; הכל הרוס.

כל נים ונים שלה משדר פחד, כל איבר שלה צורח.

היא מפוחדת עד מוות. ואין לה למי לספר. למי לבכות.

ובתוך המציאות הלא נורמלית;

היא ממשיכה לשדר חוזק, לצחוק, לדבר.

להיות כמו תמיד.

רק בלילה היא מרשה לעצמה להתפרק, להתרסק.

היא צורחת בשקט לתוך הכרית, אפילו לא בוכה.

בא לה לישון עד אין קץ. עד שהכל ייגמר.

ובתוך כל הבלאגן, היא זו שהייתה בבית ביום הנוראי ההוא.

ביום ההוא, שהיא פשוט ברחה.

רצה רצה ורצה. לשום מקום.

היא רק רצתה להעלם, לא להיות.

והפחד, הוא רק התעצם ואיים לאכול כל חלקה טובה שאולי עוד נשארה.

אחרי שנתיים העולם נצבע בצבעים ורודים יותר, ב"ה.

הלב נרגע מעט. והפחד גם הוא.

היא עברה וקצת עוברת עדיין תקופה קשה. קשה מידי.

אבל א"א לומר שלא יצא מזה טוב, אפילו מעט טוב. והמעט הזה שווה הרבה.

הרגש העדין שלה, שהייה קיים מאז ומתמיד, התחדד.

התבהר לה, עד כמה כל יהודי הוא נשמה אחת גדולה, וצריך להיזהר. כ"כ.

עד כמה כל מילה משמעותית. איך מילה אחת יכולה להרוס ולבנות.

כמה צריך להתייחס לכל אחד, כי כל אחד שווה. אין אחד שפחות..

ובעיקר היא למדה כמה כוחות אדירים טמונים בה.

כוחות שלא חשבה שקיימים בכלל.

כוחות שהקב"ה מביא כשצריך. 

יש לנו כוחות! והרבה. רק צריך לחפש.

וואו, הכתיבה הזאת גמרה לי את האוויר.

מי שקרא, אשמח שיציין.. זה קצת חשוב לי.

תודה! )

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול