ובגלל זה טליה רוצה לספר לכם את הסיפור המפורסם

"מעשה בחמישה בלוני"

באמאשלי אני מכירה אותו בע"פ

אמא של רותי הביאה מתנה: שמחה וששון - לכל ילד בלון. לרותי - בלון כחול לרון - בלון צהוב לסיגלית - בלון סגול לאורי - בלון ירוק לאלון - בלון אדום כל הילדים - וכל הבלונים יצאו לטיול. אורי שמח. רץ וקפץ - וזרק את הבלון הירוק למעלה - למעלה: זרק ותפס.... זרק ותפס... נפל הבלון הירוק על שיח ורדים -------- נדקר. ופתאום...בום! טר---ך! מה קרה? הבלון התפוצץ... הבלון נקרע. אנא - אורי - אל תצטער! נביא לך בלון אחר. פגשו הילדים את אבא של רון. שמח רון ואמר: אבא - נפח את הבלון הצהוב! שיהיה גדול - כמו הראש שלך! גדול - גדול כמו... כמו... השמש!! אבא ניפח את הבלון... ניפח... וניפח.... ופתאום..... בום! טרך! מה קרה? הבלון התפוצץ.... הבלון נקרע. אל תצטער רוני-רון! זה סופו של כל בלון. פגשו הילדים את מיצי – חתולתה של סיגלית. התכופפה סיגלית, רצתה ללטף את מיצי... חטפה מיצי את הבלון הסגול של סיגלית - - גלגלה – ותפסה..... גלגלה – ותפסה...... סרטה את הבלון בציפורניה. ופתאום... בום! טרך! מה קרה? הבלון התפוצץ... הבלון נקרע. אל תצטערי סיגלית! כך קרה גם לרון. זה סופו של כל בלון

הבלון הסגול התפוצץ. הבלון הצהוב התפוצץ... וגם הבלון הירוק. נשארו רק שני בלונים: בלון כחול לרותי, בלון אדום לאלון. פחדה רותי שגם הבלון שלה יתפוצץ... חיבקה רותי את הבלון הכחול כמו שמחבקים בובה.... כמו שמחבקים את אימא.... ופתאום.... בום! טרך! מה קרה? הבלון התפוצץ. הבלון נקרע. אל תצטערי רותי! כך קרה גם לרון – זה סופו של כל בלון. נשאר רק בלון אחד: בלון אדום – הבלון של אלון. פתאום..... נשבה רוח חזקה - - - חטפה את הבלון האדום, העיפה אותו למעלה – למעלה – עד העננים. אלון נפנף בידיו וקרא: שלום! שלום! בלון אדום! עמדו הילדים, נפנפו בידים – וקראו בקול אל השמים:

שלום! שלום! בלון אדום!

מי שקא ואהב

שיגיד תודה לסופרת

מירי רות

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול