כמו ש"לא תגנוב" שבעשרת הדיברות לומדים שמדבר בגונב נפשות - ב"דבר הלמד מעניינו" - ונלמד מלא תרצח, אע"פ שיש ביניהם את לא תנאף (ובאמת לפי הפשט זה קשור, כי גם לא תנאף הוא עניין הנוגע לדבר בסיסי בחיים)

וכך גם כאן, שזה למד מעניינו, ונראה שיש הרבה מה להסביר פה, אבל בקצרה זה מלמד על כל איסורי הביאה בקהל, שלמרות שהם מסוג שונה מאיסורי עריות, מ"מ כולם באים לשמור על הסדרים החברתיים כמו שאיסורי עריות באים לשמור על הסדרים החברתיים.

קודם כל זה לא עניין אחד כמו עשרת הדברות שהם דיבור אחד ממש.

דבר שני גם השפתי חכמים הרגיש בקושיא הזאת ותירץ אחרת שבגלל שהפרשה שמפסיקה לא יכולה ללמד משהו היא לא נחשבת מפסיקה

עשרת הדיברות הם דיבור אחד? מנלן?

והתירוץ של השפתי חכמים דחוק לא פחות מהתירוץ שלי.

בכל אופן, לא אמרתי שזה "דבר הלמד מעניינו" אלא "סוג של".כלומר, כמו שיש "דרשה" ויש "אסמכתא", ובראשונים מובא שיש "דרשות" שהם גם קצת בגדר "אסמכתא", אז אותו דבר כאן. לא הכל שחור לבן.

יצאו וכו'. חוץ מזה גם אם לא נצטרך את המדרש שהם דיבור אחד, זה עניין אחד בוודאי. כל פעם שעשרת הדברות מוזכרים הכל כתוב כעניין אחד.

פה לא מדובר במעמד אחד, אלא בדיבור מתמשך של משה רבנו לפני הכניסה לארץ. לכן אי אפשר להגיד שמעניין הזה נלמד הכל אחרת היה לנו סלט בכל ההלכות.

התירוץ של השפתי חכמים אולי נראה לנו דחוק, אבל הוא תירוץ. אתה משנה את מה שכתוב בחז"ל שהלימוד פה הוא סמיכות פסוקים (פרשיות במקרה הנוכחי) ללימוד אחר בכלל שהוא דבר הלמד מעניינו. זה לא תירוץ בכלל...

מקבל את מה שאתה אומר שזה לא לגמרי דבר הלמד מעניינו, אבל אם ככה למה שלא נלמד מכל פסוק שבאותה פרשה דברים אחד לשני? פשוט הרי שאי אפשר ללמוד ככה הלכות, צריך גבולות, הגבלות, גדרים, שיטה.

למה שלא נקח גם מהפסוקים שבפרשה הסמוכה אחרי ונלמד מהם *הלכות*? זה כל-כך לא מוגדר שזה מבלגן את כל השיטה של הדרשות בתורה

שים לב שלא מדובר פה בוורט או בחידוש או באגדה, אלא מדרש הלכתי חמור וחשוב מאוד לגבי דיני ממזרות.

(מחזק כמובן על התגובה והנכונות להתפלפל )

מנלן שזה דיבור אחד לעניין דבר הלמד מעניינו? ואל תביא ראיה מזה שלמדו מזה דבר הלמד מעניינו, כי זה כמו להגיד - מנלן ששתיים כפול שתיים שווה ארבע? תשובה: כי כך כתוב בלוח הכפל. זה פשוט לא מסביר.

אני לא בא ללמד הלכות, אלא לפרש את חז"ל. אני לא בא בשם הסמכות של עצמי לומר ש"זה סוג של דבר הלמד מעניינו" אלא בשם חז"ל, אני מביא שיש כאן מקום לדרוש דרשה. עכשיו, שאני יודע שיש מקום לדרוש דרשה, נשאלת השאלה: איזה דרשה? והתשובה: חז"ל אמרו שזה סמיכות. ונשאלת השאלה, הרי זה לא סמיכות? אז אני מביא ראיה שיש גם דרשות של דבר הלמד מעניינו. ולא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה וכו', הצד השווה שבהם ששניהם נלמדים מכתיבה של פסוקים שונים בקרבת מקום אחד לשני, ולימדתך התורה, שבדבר הלמד מעניינו, אע"פ שמסתמכים על פסוקים הכתובים בקירבת מקום זה לזה, בכל זאת מוותרים על הצורך להיותם צמודים. אף בסמיכות, אם יש עילה מספיקה, אז אפשר לוותר על הצורך להיותם צמודים. ואם תרצה, אפשר לומר שהשפתי חכמים מסביר למה יש עילה מספיקה. עד כאן

ההגדרה ל"דבר הלמד מעניינו" הוא שיהיה בהם עניין אחד.

מעמד הר סיני הוא עניין אחד, מקרה אחד, מעשה אחד ורצף של אמירות (שנאמרו בבת אחת ע"פ המדרש).

פה מדובר על מעמד אחד שכולו נקרא ספר דברים שבו משה רבנו אומר הכל ברצף, לכן ברור שלא למדים מנושא לנושא ע"פ דבר הלמד מעניינו כי יצא לנו סלט מכל התורה כולה.

תפריד בבקשה את הקטע של דבר הלמד מעניינו, זה נושא מעניין ללמוד את ההבדל בין סוגי הדרשות והיכולות ללמוד על פיהם, אבל סמיכות היא חזקה יותר מדבר הלמד מעניינו למיטב זכרוני (בחינוך מודפסים לפעמים הסברים של דרשות על י"ג מידות אם אני לא מבלבל בין הספרים).

קיבלתי את הרעיון שלך לגבי דבר הלמד מעניינו, והוא יפה רעיונית, אבל אחר המחילה אני דוחה אותו בשתי ידיים 🙌.

רוצה לנסות גישה אחרת? אני אודה לך

אתה יכול לפתוח את מפרשי רש"י האחרים בכיף, אין לי אותם פשוט

שחילוקי הפלפולים יכולים להתפרש (בשי"ן שמאלית) בבחינת אילו כל הימים דיו וכל העצים קולמוסים וכו'. אז לכן אני לא רואה צורך לדייק ולדקדק בכל אפשרות לפרט יותר, אני מחפש הסבר כללי שמניח את הדעת ונותן כיוון "סביר" להבנת העניין, ובזה אני מסתפק. עיין בהקדמת "חובת הלבבות" ו"מסילת ישרים" (ונדמה לי גם עוד ספרים של הרמח"ל)

אתה מביא רעיונית דבר מעניין אבל הוא לא תופס בכללי הדרוש.

אי אפשר לקחת מדרש של סמיכות ולהפוך אותו למדרש של דבר הלמד מעניינו.

בלי נדר אעיין שוב בהסבר של המידות

נוגע לזה שאני מסתפק בפירוש כללי למרות שיש עוד הרבה מה לשאול ולברר. לפעמים אני מעדיף לעצור את הדיון בנקודה עם הסבר סביר, ולא להמשיך לבדוק גם אם יש מה לבדוק. זה עניין של גישה, כי גם על המסקנות שאתה תביא יהיה אפשר למצוא עוד שאלות, 

אשמח אם תביא מקור למה שאתה אומר, נראה לי שההבנה שם לא נכונה.

בתירוצים, בטח כאלה שנוגעים לכללי לימוד, חייב לדייק ולדקדק היטב היטב כי הם היסודות של כל התורה

ההסבר הוא בשם עצמי. הרעיון להסתפק בהסבר הזה, הוא רעיון על סמך מה שכתוב בספרי המוסר. 

אין כזה דבר תירוץ שאי אפשר להקשות עליו עוד קושיות. רק צריך להתאמץ מספיק, ללמוד עוד דרכים להקשות קושיות, לקשר עוד דברים שלא קישרנו בהתחלה, וכל מיני דברים כאלה. לאט לאט צומח לך הר גדול של פלפולים. ועל זה נאמר "יקוב הדין את ההר"

זה.

אל תגזים אנחנו מנסים להגיע פה לתשובה אחרת משל השפתי חכמים לא להתפלפל לחינם על כללי הדרשות

אם אמצא מקור "חותך" אביא אותו, אם לא אתה בין כה לא תקבל כי תפרש אותו בהתאם לדרך הלימוד שלך, 

רק אני לא מבין למה אתה קורא לזה "להתפלפל לחינם"? האם דמם של פלפוליך סמוק יותר משל פלפוליי?

התכוונתי לומר שפלפוליך בשרשור הזה קבילים עלי ואינם פלפולי סרק

אני לא יודע על סמך מה אתה קובע שאני :"מגיב מהמותן", אבל אשמח לשמוע כיצד דבריך האחרונים (1:49) משתמעים מדבריך הראשונים (23:59)

"אין כזה דבר תירוץ שאי אפשר להקשות עליו עוד קושיות." קרי פלפולי סרק.

אני כתבתי

"אל תגזים אנחנו מנסים להגיע פה לתשובה אחרת משל השפתי חכמים לא להתפלפל לחינם על כללי הדרשות" קרי לא פלפולי סרק

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.