שנינו ישובים בישיבה מזרחית על החול. מביטים קדימה. אני בוהה בגלים המתנפצים, מסניפה את ריח הים בהשתוקקות. אני שומעת אותו נושם נשימות של רוגע.
המחשבות שלי כבר רצות, אחת אחרי השניה, לא שואלות אותי בכלל. אני מרגישה מרחפת אל עולמות אחרים. כנראה הגעתי אל עולם הזכרונות. נזכרתי באבא ואמא שנרצחו. נזכרתי באלעד ויהונתן התאומים, שעוד חודשיים עולים לכיתה א'. נזכרתי באמונה, שעולה לשמינית. נזכרתי שתהל, שעולה לחמישית. נזכרתי שאני זאת שבאתי איתה לראיונות. נזכרתי שאצטרך לבוא על תקן אמא-אחות להכתרה של אמונה. נזכרתי שאלווה בעצמי את התאומים, ואחבק אותם חיבוק של אמהות מרוגשות שבנם עולה לכיתה החשובה הזו.
נזכרתי בבניה, בחיבוק שנתתי לו ביום שבו התגייס, לפני כחודש.
נזכרתי שאני כבר ארבע שנים רודפת את הזמן. ארבע שנים שאני בונה את החורבן הפרטי שלנו. ארבע שנים ששכחתי מזה רק לשבת על כוס קפה, בלי הרבה אחאריות. ארבע שנים שאני לא אני.
נזכרתי שאני בדייט, עם הזה שלא מפסיק להכיל אותי בהמון רגישות ועדינות.
הדמעות כבר יצרו בחול בור קטן.
משהו זז לידי. זה הוא.
"חירות"?- הוא לוחש בקול הכי רך ששמעתי ממנו אי פעם.
"מממ?"- אני עונה. מנסה לנחות אל המציאות.
"אני שומע את הדמעות שלך זולגות.
את יודעת שאני בוער שאני לא יכול לנגב לך אותן, שאני לא יכול פשוט לחבק ולומר: "הכל יהיה בסדר, אני שלך וביחד ננצח".
המילים שלו מערבלות לי את הבטן.
זה מזכיר שיש אבא בשמיים. ושהוא דואג לי. הוא שלח לי את האיש בתוך כל השיפוצים והתקלות שנתת בחיי.
אני נושאת אליו מבט, מודה לו בלא מילים.
המרווח ביננו גדול, עדיין, לבנתיים. שנינו מביטים עליו. מחייכים.
אני שומעת את הלב שלו אומר:' הלוואי בקרוב נוכל לשבת קרוב, ולגעת, רק לחבק'.
אני לוחשת לו בקול "גם הלב שלי אומר את המילים של הלב שלך".