מאת: איריס פינק-קרוננברג

פסיכולוגית , מתמחה בפסיכולוגיה התפתחותית במכון להתפתחות הילד בבית החולים תל השומר .

עלה לאתר בנומבמר 2011

FINIRIS@012.NET.IL   טלפון נייד : 052-3312724

הגמילה הינה תהליך חינוכי בעל משמעות רגשית בו הילד נדרש על ידי סוכני החיברות (בעיקר ההורים) ללמוד התנהגויות חדשות המנוגדות לדחפיו הביולוגיים הטבעיים. הילד נמצא בקונפליקט הנוגע להיענות או להתמרדות כנגד דרישות חיצוניות אלה, תוך שהוא מנסה לפתח מודעות ולרכוש שליטה על תהליכים שנעשו עד כה בצורה אוטומטית.

בין גיל שנה לשלוש המשימה ההתפתחותית של הפעוט באה לידי ביטוי ברכישת עצמאות ונפרדות. זהו הגיל שבו מתחיל הפעוט להתנתק מהוריו ולומד לציית לכללי החברה. ההתנהגות האוטונומית היא דרכו של הילד לגבש זהות נפרדת ועצמאית מדמות ההורה. תפקיד ההורים בשלב התפתחותי זה היא להציב גבולות שיקנו בטחון והגנה לפעוט המבסס את עצמאותו ולשמש סוכני חיברות, אשר מנחים ומלמדים את הילד מהן הנורמות החברתיות הנהוגות בתרבות שבה הוא חי.

חוויית ההצלחה בתהליך הגמילה קשורה ליכולת של הפעוט לפתור את הקונפליקט המתואר ובכך תורמת לבטחון העצמי של הפעוט, לתחושת האוטונומיה והעצמאות שלו יחד עם תחושת סיפוק מכך שהוא מתפקד כפי שהחברה מצפה ממנו.

בשלות לגמילה

הדעה המקצועית הרווחת בתחום היא כי תהליך הגמילה דורש בשלות מצד הפעוט. הבשלות לגמילה היא לא רק עניין של גיל. היא בדרך כלל מגיעה בגילאי שנתיים-שנתיים וחצי, אך היא תלויה באופיו ותכונותיו האישיות של הילד ובמין הילד (בד"כ בנות בשלות לגמילה בגיל מוקדם מבנים).

חשוב לזכור שלכל ילד יש את קצב הבשלות שלו ועל כן יש להימנע מלהשוות את הילד לאחרים, בבית או במסגרת החינוכית, דבר העלול לחבל בתהליך הגמילה.‏

לצורך תהליך הגמילה דרושה בשלות מספקת, הן של גורמים גופניים והן של גורמים רגשיים, אך אין חובה שכל הסימנים יופיעו בכדי להתחיל בתהליך. התייחסו לרשימה הבאה בתור מפת דרכים כללית, אך סמכו על "תחושת הבטן" שלכם בנוגע למוכנות ילדכם לגמילה.

סימני בשלות:

ראשית, צריכה להיות הבשלה של מערכת השליטה על הסוגרִים (פי הטבעת ושלפוחית השתן) המאותתת לילד מתי ללכת לשירותים ומאפשרת לו להתאפק עד שיגיע לשם. בנוסף, יש צורך ביכולת תנועה תקינה (היכולת ללכת חופשי, להתיישב ולקום בלי ליפול, לצאת בכוחות עצמו מהמיטה, להוריד בעצמו את התחתונים).

בשלות בתחום הגופני והפיזיולוגי אינה מספיקה. דרושה גם בשלות רגשית, זאת מכיוון שהאופן בו יחווה הילד את הגמילה קשור בעיקר לגורמים רגשיים. הפעוט צריך לקבל את העובדה כי אינו תינוק עוד, להכיר במוסכמות החברה המגדירות מהי התנהגות בוגרת ולהיות מעוניין להיענות להן, להתמודד עם ציפיות המבוגרים ממנו, להיות מסוגל לדחות סיפוקים, ולשאוף לעצמאות בתחומים נוספים בחייו, למשל לאכול בכוחות עצמו, לנסות להתלבש לבד, להעסיק את עצמו מידי פעם.

ישנם סימני בשלות נוספים, שלא כולם מופיעים אצל כל הילדים, כמו: תדירות עשיית הצרכים יורדת, הילד מתחיל להתעניין באופן שבו מבוגרים עושים פיפי וקקי, הילד מתחיל להודיע שהוא עושה פיפי או קקי- אחרי שעשה, תוך כדי, ועם הזמן גם לפני עשיית הצרכים, החיתול המלא מתחיל להציק לילד, או שהילד מבקש במפורש להוריד את החיתול.

הערה: תהליך הגמילה מושפע גם ממוסכמות חברתיות ותרבותיות (ומן הסתם גם מהופעתם של החיתולים החד פעמיים) שהתפתחו בתרבות המערבית בעשרות השנים האחרונות והביאו לדחיית גיל הגמילה. כידוע, ישנן תרבויות כמו רוסיה וסין, שבהן ילדים נגמלים בהצלחה בגיל מוקדם הרבה יותר. כאשר הגמילה נעשית סביב גיל שנה, מדובר בתהליך של למידה רפלקסיבית מכאנית והיא אינה דורשת את סוג הבשלות שמפורטת כאן. למי שמעוניין להתנסות בגמילה מוקדמת, מומלץ לקרוא את הספר של דפנה תייר "היענות לצרכים".

מתי להתחיל גמילה?

המועד המתאים ביותר להתחיל גמילה הוא המועד שבו ההורים פנויים לתהליך מבחינה רגשית וגם מעשית וכשיש להם את האנרגיה והמשאבים הנפשיים הדרושים. למעשה, הדבר החשוב ביותר הוא שההורים יהיו "בשלים", כלומר שיהיה להם כוח ורצון להתמודד, גם עם קשיים אם יתעוררו.

לגישתי, ההורים הם שמחליטים על מועד הגמילה, לאחר שבחנו את מידת בשלותו ומוכנותו של ילדם. איני מצדדת בגישה הטוענת כי יש להמתין עד שהפעוט מעצמו יבקש להיגמל, ומניסיוני ישנם פעוטות שלא יבקשו זאת לעולם…ההורה הוא זה שמניע את תהליך הגמילה, אך הוא עושה זאת תוך תשומת לב מירבית לתגובות הפעוט בתהליך ותוך התאמה לקצב של הפעוט.

לצורך הגמילה, יש לפנות סופשבוע ארוך שבו לא מחוייבים ביציאה מהבית ולאחריו תקופה של שבועיים-שלושה רגועים, שבה ניתן להמעיט בנסיעות או ביציאות מחוץ לבית. לא רצוי להתחיל גמילה בתקופה של שינויים, מעברים או מתח כמו מעבר גן או לידת אח, וכן לא בזמן מחלה או בזמן שגומלים את הפעוט ממשהו אחר, כמו מבקבוק.

התארגנות מעשית לתחילת הגמילה

כשקיבלתם החלטה על התחלת גמילה כדאי להתארגן מבחינה מעשית- לקנות סיר או ישבנון או שניהם וכן לקנות המון תחתונים להחלפה. רצוי לשתף את הילד בקנייה ובבחירה. יש לקנות ספרים וקלטות בנושא גמילה. אפשר לקנות בובה אשר בעזרתה ניתן להדגים לתינוק כיצד יושבים בסיר או באסלה, כיצד מנגבים וכו'. כמו-כן כדאי לקנות פרסים קטנים כדוגמת מדבקות, גומיות לשיער או מכוניות קטנות, אשר מניסיונכם ימצאו חן בעיני הפעוט. בבית כדאי לאחסן שטיחים ולכסות את הספות. מומלץ לקנות שעוונית להגנה על המזרן, סדיניות חד-פעמיות או כל אמצעי אחר להגנה על כלי המיטה. בנוסף, להכין מלאי של בגדים להחלפה.

סיר או אסלה- מה עדיף?

לכל שיטה יתרונות וחסרונות. בבחירת השיטה יש לקחת בחשבון את מאפייני הילד הספציפי ואת ההעדפה האישית של ההורה. ניתן לנסות את שתי השיטות ולראות למה הילד מגיב טוב יותר.

הסיר- בסיר הישיבה נוחה לפעוט כיוון שרגליו מונחות על הרצפה. כמו-כן תנוחת הכריעה שנוצרת בעת הישיבה על הסיר מקלה על עשיית הצרכים. יתרון נוסף הוא ניידות הסיר אשר מקלה על ההורה (קל יותר להביא את הסיר אל הפעוט מאשר את הפעוט אל הסיר). כמו-כן ניתן לקחת אתכם את הסיר כשאתם יוצאים מהבית וכך לאפשר לפעוט לעשות את צרכיו בסיר המוכר לו, גם מחוץ לבית.

חסרונות הסיר הן היותו פחות היגייני מאשר האסלה, דבר הדורש השקעת זמן לצורך ניקוי וחיטוי, כמו-כן נדרש תהליך נוסף של למידת המעבר מעשיית הצרכים בסיר אל האסלה. חסרון נוסף נובע מכך שמאפשרים לפעוט להשתמש בסיר בכל אזור בבית, ועל כן מועבר לו מסר מבלבל לגבי המקום בבית שבו מקובל לעשות את הצרכים.

האסלה-  כשמדובר בפעוטות בני שנתיים וחצי ומעלה או בפעוטות בעלי מבנה גוף גדול, עדיף לבחור באסלה, כיוון שהיא תהיה להם יותר נוחה. יש להשתמש בישבנון אשר יקטין את פתח האסלה וכן יספק תמיכה לרגליים ולידיים ויקנה לפעוט בטחון. בשימוש באסלה קיים יתרון של חיסכון במאמץ הכרוך בניקוי הסיר, כמו-כן נחסך שלב המעבר מהסיר לאסלה וכן מועבר לפעוט מסר יותר ברור ועקבי, שמגובה גם בדוגמא אישית, לגבי המיקום והאופן שבו הגדולים עושים את צרכיהם. חסרונות האסלה הן הפוטנציאל שלה לעורר פחד אצל הפעוט בשל גובה הישיבה, רעש המים או נפילת הצרכים לתוך האסלה.

כשמציגים את האסלה בפני הפעוט, רצוי להדגים ראשית עם בובה את הטיפוס במדרגות הישבנון ואת הישיבה. אם יש אח גדול, אפשר לבקש שהוא ידגים גם כן. כדאי לאפשר לפעוט להתנסות בישיבה על האסלה עם בגדים או חיתול. גם כאן, כדאי לשפוך את תכולת החיתול לאסלה בכדי להדגים את ייעודה ולהוריד ביחד עם הילד את המים.

שלבי הגמילה

שיטת הגמילה אשר מוצעת פה כוללת שלושה שלבים, אשר ניתן ליישם את כולם או חלקם. ישנם פעוטות שלא יזדקקו לאחד השלבים או יעברו עליו במהירות ואילו אחרים ישהו זמן ממושך בכל אחד מהם. רוב הילדים מתחילים להיגמל ביום, ורק לאחר כמה חודשים (או יותר) הם נגמלים מחיתולים גם בלילה. כמו-כן, ישנם ילדים העוברים שני תהליכי גמילה נפרדים- אחד לפיפי ואחד לקקי. ראו התייחסות לכך בהמשך.

תהליך הגמילה מתחיל כשכל האחריות הינה על ההורה ובהדרגתיות, עם התקדמות התהליך, אנו מצפים שהילד יקח על עצמו יותר אחריות.

שלב ראשון- שלב ההכנה

שלב זה נמשך בדרך כלל מספר שבועות.

v     בתחילה, ההורה מפנה את תשומת הלב של הפעוט להפרשות גופו ומחנך אותו לשמירה על ניקיון הגוף והיגיינה. לדוגמה, ההורה אומר לילד בעת ההחלפה "עשית קקי, בוא ונחליף לך לחיתול נקי". בהקשר זה יש לציין כי חשוב מאד לא להתייחס להפרשות כאל משהו מגעיל או דוחה כדי לא ליצור אצל הילד תחושות בושה ואשמה.

v     כחלק משלב ההכנה צריך לאפשר ולעודד את הילד לעצמאות בתחומים שונים בחייו, למשל לעודד אותו לסבן את גופו באמבטיה, לעזור בעת התלבשות והתפשטות, להביא את נעליו כשיוצאים מהבית, לאכול בצורה עצמאית וכו'.

v     בהמשך מעוררים את סקרנות הפעוט לנושא הגמילה על ידי צפייה בקלטות והקראת סיפורים בנושא. במקביל, ההורים מסבירים לפעוט את ההתנהגות החדשה המצופה ממנו ומדגימים את הישיבה באסלה או בסיר, למשל על ידי אח גדול או בובה.

v     ההורים מעודדים את הפעוט לנסות לשבת על האסלה או הסיר, בתחילה עם חיתול ובהמשך ללא חיתול. שופכים את תכולת החיתול לתוך האסלה או הסיר ונותנים לילד לשפוך באסלה ולהוריד את המים.

בשלב ההכנה חושפים את הפעוט לנושא הגמילה במנות קטנות. יש לשים לב לתגובת הפעוט. רוב הפעוטות יתחילו להראות עניין בנושא, למשל יתעניינו בשירותים ובאיך שהגדולים עושים, או יודיעו כשהם עושים פיפי או קקי. אך אם הפעוט מביע התנגדות עזה או חוסר עניין מוחלט בנושא, על ההורה לעשות הפסקה לפרק-זמן מסויים. ייתכן שהפעוט אינו בשל עדיין. לאחר הפסקה ניתן לחזור שוב ולנסות.

שלב שני- שלב האימון האינטנסיבי

לצורך שלב זה יש לפנות סופשבוע מרוכז (או פרק זמן פנוי של יומיים). בפרק זמן זה מורידים את החיתול מהפעוט ומלבישים לו תחתונים, למשך כל זמן העירות שלו. שמים לו חיתול רק בזמן שהוא הולך לישון. בפרק הזמן הזה רצוי להישאר בבית ולא לארח, על מנת להתמקד בפעוט ובתהליך. מכינים מלאי תחתונים, בגדים להחלפה, סמרטוטים לניקוי השלוליות ומלאי של סבלנות…

מספר דגשים:

1.      על ההורים להחליט על אימון אינטנסיבי כאשר הפעוט מראה מוכנות לגמילה (הגיב טוב לשלב הקודם וישנם סימני בשלות) וכאשר ההורים פנויים רגשית לכך. האימון האינטנסיבי דורש מההורים השקעת זמן ומשאבים רגשיים.

2.      במהלך האימון האינטנסיבי יש חשיבות לעקביות. ההורה צריך להיות מוכן לכך שייתכנו קשיים ומולם לא להישבר ולוותר, אלא לנסות למצוא פתרונות יצירתיים. לא להיבהל אם קצב ההפנמה של הפעוט איטי משחשבתם או שהוא אינו מתלהב מהשינוי המצופה ממנו. הדבר החשוב ביותר הוא להיות שלמים עם ההחלטה שעשיתם לגמול את ילדכם- ביודעכם כי זהו שלב חשוב, שמקדם אותו בהתפתחותו ובעצמאותו. לכן, שמרו על אנרגייה רגועה ושלווה והרשו לעצמכם להאמין כי ילדכם מסוגל להיגמל וכי הוא ייהנה מהתוצאה הסופית.

3.      הפסיקו את תהליך הגמילה רק אם אתם נתקלים בבעיות גדולות כמו עצירות קשה או מחלה או אם אתם מרגישים שמבחינה רגשית אינכם מסוגלים להמשיך בתהליך. במקרה כזה, קחו לעצמכם פסק-זמן לתקופה מסויימת, בה נסו להבין לעומק את מהות הבעיה ולחשוב על פתרונות ודרכים להתמודד איתה ואז נסו שוב.

4.      חשוב ביותר במהלך שלב זה להקפיד על שתיית מים מרובה, וכדאי לתת לילד לשתות את השתייה האהובה עליו ביותר בכדי לוודא זאת. כמו כן מומלץ להקפיד על תזונה שתורמת לפעולת מעיים סדירה ורכה, הכוללת פירות וירקות עם קליפתם, דגנים מלאים וקטניות.

לשים לב לשפת הגוף של הפעוט–

במהלך תהליך הגמילה, על ההורה ללמוד להגביר את הקשב שלו לשפת הגוף של הפעוט, כלומר לשים לב לסימנים מוקדמים אשר מאותתים על כך שהפעוט עומד לעשות את צרכיו. לא להסתמך על אמירותיו של הפעוט, שיכול להכחיש שיש לו פיפי, אלא על שפת גופו. למשל, פניו מאדימות, הוא מתנדנד מרגל לרגל, אוחז במפשעה שלו, פורש לאזור מסוים בבית שבו הוא נוהג לעשות את צרכיו ועוד. בהתחלה תקלטו את הסימנים רק בדיעבד, לאחר שהילד כבר עשה את צרכיו, אבל בתוך זמן קצר, ככל שהרגישות שלכם לסימניו תגבר, תלמדו לזהות את שפת גופו ותספיקו לקחת את הפעוט לסיר או לאסלה בזמן, כדי שיעשה שם את צרכיו.

להכיר את "שעון היציאות" של הפעוט-

לרוב הפעוטות יש "שעון יציאות", דהיינו דפוס אישי של עשיית צרכים, כולל שעה קבועה לעשיית קקי. כאשר יש מחזוריות קבועה שניתן לצפות אותה הדבר עשוי להגביר את הסיכוי שתושיבו את הפעוט על הסיר או האסלה בערך בזמן שאמורה להיות לו יציאה. כדי לגלות את "שעון היציאות" כדאי לעשות רישום של תדירות היציאות. כשתרשמו את "שעון היציאות" תוכלו להיווכח שבתוך זמן קצר הפעוט לומד לדחות את עשיית הצרכים ולהתאפק.

להושיב את הפעוט-

ברוב המקרים אין טעם לשאול את הפעוט אם הוא צריך פיפי או קקי כי פעוטות לרוב עונים באופן אוטומטי בשלילה. בדרך כלל הפעוט אינו רוצה להפסיק פעילות מהנה בה הוא עסוק בכדי ללכת אל הסיר או האסלה. כשאתם סבורים שהילד צריך לעשות את צרכיו (בשל שפת גופו או כיוון שהיציאה הבאה אמורה להתרחש בקרוב על פי "שעון היציאות" שלו), אתם אומרים לו "אני רואה שיש לך פיפי/קקי, בוא נלך לעשות פיפי/קקי", מושיטים לו יד ומובילים אותו אל הסיר או האסלה. בכדי שתתרחש פעולת מעיים, רצוי שהפעוט יישב בסיר או באסלה כ 10 דקות.

מה לעשות כשהפעוט אינו משתף פעולה-

הישיבה על הסיר או האסלה לא מתקבלת תמיד באהדה על ידי הפעוט מלא המרץ, העצמאי והדעתן שלכם. אין להכריח פעוט לשבת על הסיר או האסלה, אבל יש לשכנע אותו לכך בצורה יצירתית. תוכלו להשתמש ברעיונות אלו:

1. אפשר לתת לפעוט תחושת שליטה מסויימת בסיטואציה, דבר שיגביר את המוטיבציה שלו. למשל, לאפשר לו לבחור אם ברצונו להשתמש בסיר או באסלה או לבחור איזו פעילות יעשה עם ההורה בעת שיישב בשירותים.
2. אפשר להשתמש בהסחות דעת. להושיב אותו באסלה ותוך כדי לספר לו על כל הפעילויות המהנות שתעשו בגן השעשועים אליו תלכו אחרי שהוא יגמור לעשות קקי.
3. להפוך את זמן הישיבה על הסיר או האסלה לזמן איכות של הפעוט עם ההורה. כל פעילות מהנה היא רצויה- הקראת סיפורים, הדבקת מדבקות, ציורים משותפים ועוד. יש הורים וילדים שמכינים ביחד "ספר שירותים" מיוחד שבו דפי עבודה, ציורים או תמונות החביבות במיוחד על הפעוט.
4. אפשר לתת לפעוט חיזוקים בכל פעם שהוא משתף פעולה ויושב על הסיר או האסלה, בתחילה חיזוק על מספר מועט של דקות שבהן ישב ובהדרגה להאריך את משך הישיבה על הסיר עד לפרק זמן של כעשר דקות.

אם לאחר הישיבה, לפעוט לא הייתה יציאה, חשוב לשבח אותו על כך שישב ולומר "אני רואה שאין לך עכשיו פיפי/קקי. אתה יכול ללכת לשחק. אחר כך נבוא שוב לשבת פה". לאחר המתנה של פרק זמן מסויים, יש להושיב אותו שוב, בתקווה שהפעם התזמון יהיה מתאים יותר.

פעמים רבות, ברגע שהפעוט יקום מהסיר או האסלה הוא יתחיל לעשות את צרכיו ואז יש להחזיר אותו מיד לסיר או לאסלה כדי שיוכל לעשות שם את צרכיו.

מצד שני, אין צורך שהפעוט ישב על הסיר למשך זמן ממושך מבלי לעשות את צרכיו בו או לאחר שסיים. הפעוט צריך להבין שהישיבה על הסיר או האסלה קשורה לעשיית הצרכים.

שימוש בחיזוקים-

v     חשוב לתת לילד חיזוקים חיוביים רבים במהלך תהליך הגמילה. החיזוקים תורמים לתחושת העצמי החיובית של הפעוט ולביטחון העצמי שלו ומשדרים לו את המסר שהוריו מאמינים בו שיצליח.

v     חיזוק מוגדר כתוצאה של התנהגות אשר מגדילה את הסיכוי שהתנהגות זו תחזור על עצמה. על החיזוק להיות משמעותי לילד על מנת שהוא יהיה מעוניין בו ויהיה מוכן להתאמץ עבורו. ישנם ארבעה סוגי חיזוקים- חיזוק ע"י מאכל אהוב (שוקולד, סוכריות וכו'), חיזוק מוחשי ע"י פרסים קטנים (מדבקות, בלונים, מכוניות קטנות וכו'), חיזוק ע"י פעילות אהובה (הליכה לגן שעשועים למשל) וחיזוק רגשי-חברתי (חיבוק, מילות שבח, הבעת שמחה וכו'). לכל פעוט חיזוקים אחרים המשפיעים עליו במיוחד. עדיף לתת חיזוקים רגשיים-חברתיים, כיוון שבאופן בסיסי יש לפעוטות רצון רב לשתף פעולה ולהשתדל בכדי לקבל מהוריהם מילות עידוד, שבח, חיבוקים ונשיקות. עם זאת, אין מניעה להיעזר גם בחיזוקים מסוגים אחרים.

v     חיזוקים ניתנים גם על התהליך ולא רק על התוצר. למשל, בהתחלה הילד יקבל חיזוק על כך שישב בסיר, אפילו אם לא עשה בו את צרכיו, או על כך שאמר שיש לו פיפי לפני שעשה, גם אם לא הספיק להגיע לאסלה. בהמשך, עם התקדמות התהליך, יינתנו חיזוקים ממוקדים יותר בתוצאה.

v     בתחילת התהליך יש לתת חיזוקים לעיתים קרובות ועל כל צעד של שיתוף פעולה מצד הפעוט, אך בהדרגתיות ככל שהמיומנות נרכשת, יש לעבור למתן חיזוקים בצורה פחות תדירה. בסופו של דבר המטרה היא שהפעוט ימשיך בהתנהגות החדשה שנלמדה באופן שוטף כחלק מהתנהלות היומיום שלו, ללא חיזוקים כלל.

שלב שלישי- שלב שכלול המיומנות

בשלב זה המטרה היא לשכלל ולהתאמן שוב ושוב על ההתנהגות החדשה שנלמדה, עד שבהדרגתיות הפעוט יהיה גמול לחלוטין. שלב זה משתנה מאוד באורכו בין פעוטות שונים כיוון שלכל ילד הקצב המתאים לו.

בשלב זה יש לאפשר לפעוט להיות כמה שיותר בלי חיתול ואם אפשרי- בכל זמני הערות שלו. לא ייגרם נזק אם תשימו חיתול בסיטואציות מיוחדות כמו ארוחה אצל סבתא, אך השתדלו לשמור על עקביות ועל המשכיות, ולצורך כך שתפו בתהליך את כל מי שמטפל בפעוט- את המטפלת, הגננת, הסבים וכו'.

שמרו על אותם העקרונות שהוזכרו קודם- הקפידו שהישיבה בסיר או באסלה תהיה חוויה נעימה מתוך פעילות משותפת עם ההורה, ותנו הרבה חיזוקים, גם על התהליך ולא רק על התוצאה.

הקניית הרגלי היגיינה-

לא מיד בהתחלה, אבל כחלק בלתי-נפרד מתהליך הגמילה, יש צורך ללמד את הפעוט לנגב עם נייר טואלט. כדאי להדגים ולהסביר את אופן הניגוב על בובה, אחר כך על הילד ואז לתת לו להתנסות בניגוב בעצמו. חשוב להסביר את כיוון הניגוב (במיוחד לבנות) מהפות לכיוון הטוסיק. כמו-כן יש ללמד את הפעוט לשטוף ידיים אחרי עשיית הצרכים.

הערה לגבי בנים-

את הבנים כדאי להרגיל בתחילה לעשות גם פיפי וגם קקי בישיבה, זאת מכיוון שלעיתים קרובות הלחץ על הסוגרים מביא לעשיית שני הצרכים בו זמנית. לעיתים יש צורך לכוון בעדינות את הפין של הפעוט כך שהשתן יהיה בתוך הסיר או האסלה ולא בחוץ. בהמשך יש להדגים כיצד "בנים גדולים" עושים פיפי בעמידה.

"פספוסים"–

שלב שכלול המיומנות אינו בהכרח רציף, יתכנו ימים שהפעוט יעשה את כל צרכיו בסיר או באסלה וימים אחרים שבהם יסרב לכך או שירבה "לפספס" ולהרטיב את בגדיו. השתדלו לא להלחיץ ולא להילחץ מ"פספוסים וזכרו שהם חלק טבעי מתהליך הלמידה. ה"פספוסים" מבטאים את העובדה שתהליך הגמילה אינו תהליך פשוט עבור הפעוט, הנדרש לפתח מודעות ולרכוש שליטה על תהליכים שנעשו עד כה בצורה אוטומטית.

יתכן גם מצב שבו הילד שכבר היה גמול יחזור לאחר כמה שבועות להרטיב מפעם לפעם, או יבקש חיתול. הנסיגות האלה הן טבעיות. לרוב כל שדרוש הוא להתאזר בסבלנות, לכוון את הילד להתנהגות הרצויה, לחזק ולעודד אותו, והילד יחזור להרגלי הגמילה.

כאשר יש "פספוס" חשוב לא לבטא רגשות של כעס ואכזבה כלפי הילד, אסור לתת לפעוט עונשים על "פספוס" ואין להשאיר את הפעוט בבגדיו הרטובים ("כדי שיבין את מה שעשה") אלא לנקותו ולהלבישו בבגדים יבשים ונקיים. תגובות של כעס כלפי הילד במצבים אלו עלולים להפוך את הגמילה לזירת מאבקי כוח, ותשומת הלב השלילית עלולה לחזק את ה"פספוסים".

כיצד להגיב ל"פספוס"?

באמירה עניינית, המכילה שני מרכיבים: התייחסות לכך שאין זו ההתנהגות הרצויה תוך ציון ההתנהגות הרצויה (עשיית הצרכים בסיר או באסלה) והתייחסות לאמונת ההורה בפעוט, שבפעם הבאה יעשה את צרכיו במקום המיועד לכך. חשוב לשדר לפעוט את האמון של ההורים בו וביכולתו להיגמל. תגובה לדוגמא המכילה את שני המרכיבים היא "אני רואה שעשית פיפי בתחתונים. בוא נחליף לך את הבגדים ובפעם הבאה תעשה פיפי בסיר".

גמילה מפיפי לעומת גמילה מקקי

ישנם ילדים אשר נגמלים בו זמנית הן מפיפי והן מקקי וישנם אלו שנגמלים בקלות מפיפי אך הגמילה מהקקי מתעכבת.

בספרות המקצועית נעשית הבחנה בין שתי הפעולות ומושם דגש על הגמילה מקקי כמערבת יותר תכנים רגשיים. לפי גישה זו, הקקי נתפס אצל ילדים קטנים כחלק מגופם ועל כן המחשבה על פרידה ממנו עלולה לעורר חרדה. בכדי להתמודד עם המצב המלחיץ, ילדים מוצאים פתרונות שונים- הם דוחים את עשיית הקקי ללילה, לזמן שבו הם עם חיתול, הם מבקשים חיתול כדי לעשות בו קקי, הם מבקשים לעשות קקי רק בסיר ולא באסלה, או שהם מסכימים לעשות קקי באסלה, אך בלי להיות נוכחים בעת הדחת המים.

במידה ויש קושי בגמילה מקקי, קושי שהוא שכיח, ההורים צריכים להבין את הקושי ולהיות סבלניים ואמפתיים לרגשות החרדה של הילד, ועם זאת לעודד אותו לעשות צרכיו באופן המקובל. מה שחשוב הוא לא להיכנס למאבקי שליטה סביב הקקי.

כדאי לנסות למצוא פתרונות ורעיונות שיעזרו לילד להתמודד עם חששותיו, כך שיוכל לעשות צרכיו במקום המיועד לכך. תוכלו להיעזר ברעיונות הבאים:

1. במצב בו הילד נרתע מהרעש של נפילת הקקי באסלה ניתן כפתרון להניח ניירות טואלט רבים באסלה או לעטוף את האסלה בניילון נצמד.
2. אם הילד מבקש לעשות קקי רק בחיתול, ניתן בהדרגתיות לקרב אותו לעשיית צרכים באסלה ע"י מתן חיזוקים בכל שלב. תחילה הוא יקבל חיזוק אם עשה קקי בחיתול אך בתוך חדר השירותים, אח"כ יקבל חיזוק אם עשה קקי בחיתול אך בזמן שהוא יושב על האסלה ובשלב הבא יקבל חיזוק על עשיית הקקי באסלה עצמה.
3. כפי שהוזכר קודם, אם נראה שמתחילה בעייה של התאפקות יש צורך להקפיד על שתיית מים מרובה, וכדאי לתת לילד לשתות את השתייה האהובה עליו ביותר בכדי לוודא זאת, וכן להקפיד על תזונה שתורמת לפעולת מעיים סדירה ורכה, הכוללת פירות וירקות עם קליפתם, דגנים מלאים וקטניות.
4. במקרים שהתפתחה עצירות כדאי להוסיף תוסף מזון טבעי שמטרתו להביא לריכוך הצואה ולמניעת התקשות של גוש צואה במעיים, זאת בכדי למנוע כאבים בעת ביצוע הצרכים, שיגרמו ליותר חרדה סביב עשיית הצרכים ולהמשך הימנעות. דרך מצויינת להתמודד עם עצירות היא להרבות בפעילות גופנית.

גמילה מחיתולים בלילה

הגמילה בלילה היא בדרך כלל תהליך נבדל ונפרד, ויכולה להתרחש חודשים אחרי הגמילה ביום ואפילו לאחר שנה. היא דורשת בשלות פיזיולוגית-נוירולוגית של מערכת הרפלקסים המפקחת על שלפוחית השתן. מערכת רפלקסים זו מאותתת על שלפוחית מלאה ומביאה להתעוררות הפעוט בטרם שחרור השתן.

רוב הפעוטות נגמלים בצורה ספונטנית וטבעית בלילה, לאחר שהם גמולים ביום והדבר בא לידי ביטוי בקימה מהשינה לעיתים קרובות יותר ויותר עם חיתול יבש. במצב זה יש להשכיב את הילד לישון בתחתונים. גם פה ייתכנו פספוסים, אליהם צריך להתייחס באופן ענייני. ניתן לשתף את הילד בהחלפת הסדינים, אך ללא ביקורת או שיפוטיות. בשום אופן אין להעניש ילד אשר הרטיב במיטה!

יש הורים אשר מעניקים לילד פרסים על קימה במיטה יבשה. מאחר והתהליך הוא בעיקרו תלוי הבשלת מערכות גופניות, מתן חיזוקים אלו אינו הכרחי, אך בהחלט הופך את גמילת הלילה, אשר תתרחש בין כה וכה באופן ספונטני, למהנה ונעימה יותר עבור הילד אשר מרגיש כי הוריו מעריכים אותו. אך מתן פרסים וחיזוקים אחרים לא יועיל במקרים בהם לא קיימת הבשלה גופנית מתאימה.

יש להיזהר משתי טעויות נפוצות הנעשות על ידי הורים.

1. לא מומלץ להעיר את הילד בלילה ולהוליך אותו לשירותים וזאת משתי סיבות. ראשית, במצב זה הילד לא מפתח שליטה עצמית על תהליך ההתאפקות הלילית. שנית, הדבר פוגע באיכות השינה של הילד, אשר כל כך חשובה להתפתחותו הגופנית, השכלית והרגשית. אם יש צורך להחליף סדין או בגדים אשר נרטבו במהלך הלילה, יש לעשות זאת במהירות ובענייניות על מנת לא לפגוע יתר על המידה בשנתו של הילד. כמובן שבמצב בו הילד מתעורר עקב השלפוחית המלאה ומבקש להתפנות, על ההורה לקום אליו ולסייע לו.
2. הטעות השנייה היא הניסיון להמעיט בשתייה לקראת הערב. לצורך בריאות טובה, יש צורך בשתייה מרובה, גם במשך היום וגם לפני השינה. בכל מקרה, ילד שמערכת הרפלקסים שלו עובדת כשורה יוכל להתאפק גם אם שתה הרבה לפני השינה, או שיתעורר ויקום לעשות פיפי באסלה.

אחוז מסוים מהילדים אשר גמולים בערות ממשיך להרטיב בשינה, ורובם בנים. תופעה זו הינה תקינה עד גיל חמש-שש לערך. אם התופעה ממשיכה מעבר לגיל זה יש לפנות לעזרה מקצועית. הטיפול אשר הוכח כיעיל ביותר להרטבת-לילה הוא טיפול בעזרת זמזם, במכונים אשר מתמחים בטיפול בהרטבת-לילה.

מתי לפנות לעזרה מקצועית?

v     כאשר הילד ממשיך להרטיב בלילה במשך יותר משנה מאז שנגמל ביום, או שהוא בן יותר מחמש שנים.

v     כאשר אין התקדמות בתהליך הגמילה במשך יותר מחודש-חודשיים והילד בן יותר משלוש שנים.

v     כאשר הילד מפתח עצירות קשה או מתאפק שעות רבות בלי לעשות פיפי.

v     כאשר אתם חוששים שישנו קושי רגשי גדול אצל הילד או אצלכם המונע השלמת תהליך הגמילה בהצלחה.

v     כאשר הילד גמול לגמרי מבחינת הפיפי אך מסרב לעשות קקי בסיר או באסלה (למשל מסכים לעשות רק בחיתול), על אף נסיונותיכם למצוא פתרונות יצירתיים למצב, כפי שתוארו במדריך, ולעודדו להשתמש בסיר או באסלה.

v     כאשר הילד שהיה גמול לחלוטין חזר להרטיב באופן תדיר, ומצב זה נמשך יותר משבועיים-שלושה, על אף ניסיונותיכם לעודד ולכוון אותו חזרה לגמילה.

@מתואמת

תקראי את הפיסקה הראשונה ותניחי לגמילה לפחות עד פסח לדעתי

(בחורף זה קר לא מומלץ)

זה מוקדם מידי לדעתי אצל בנים.

הגיל של הבן שלך

(וכל מי שרשמה לך שם הבנות שלה יותר גדולות והן גם מתמודדות)

בקשי ת.ז לפני שאת נכנסת ללחץ

בנות נגמלות מהר יותר

לוידעת למה

ודבר שני בגיל של הבן שלך זה נקרא גמילה מוקדמת

אני 4 חודשים אחרי לידה

הבת הבכורה שלי בת שנה ועשרה

התחלתי לחשוב לגמול אותה

קניתי סיר ולבנים(עם לב)

לא הולך בינתיים

ויש כאן עוד אחת הבן שלה בן שנתיים וחצי

לא הלך

בקיצור.תנוחו 

עד פסח בשקט

בעזר ד' התינוק יהיה בן חצי שנה

יהיה חופש יהיה טוב

ועכשיו לישון לאגור כח

טוב?

וגם בזמן התחלה חדשה לא כדאי לגמול שכחתי לומר את זה

היא התחילה עכשיו גן-אז עזבנו

ומה עוד אה

להתחיל מודעות אפשר תמיד

רק לא בחדר לידה

זה לא שאני לא מכירה כבר את כל השיטות, כן?

אבל בכל זאת לא תמיד הולך...

אבל נראה לי היא כתבה יפה 

ושתהני ממנה

ומהתובנות 

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

אז זה המסר שחשוב לי להעביר לילדים שלי- את הילד הזה ההורים שלו יחנכו, בבית שלנו עושים ככה נקודה. מה קורה בבתים אחרים- לא אכפת לי.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

מעדיפה דברים טבעיים ,

לא אלתוש וכאלו

ויש לערוגות ספריי שמיועד לזה (יש בו ציטרונלה ועוד כמה שמנים)

בדיוק קניתי, מקווה שיהיה מוצלח

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

אצלנו חופשי מכניסים גם בין לבין, ואני יודעת שבהרבה מרפאות זה ככה

ככה זה אנשים מגיעים לרופא ילדים בלחץ לפעמים... זה לא שאת תמיד יודעת יום מראש. ממש מוזר ומבאס שהתעצבנו עלייך

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

זה בעיקר בירוקרטי.

בתוצאות לסיכון גבוה בסקר שליש ראשון או שני, בכל אופן יפנו למי שפיר.

זה משמעותי בעיקר לעניין הזכאות לתשלום מהקופה, ויש מקומות שבהם מחייבים ייעוץ גנטי לפני מי שפיר.

אגב, יש בתי חולים שבהם אפשר לקבוע את הייעוץ לפני הבדיקה עצמה, וזה חוסך לך

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...